<h1>פסקי הרי"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. ובמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמי אומ' שתי שורות על פני כל המרתף, ובית הלל אומ' שתי שורות החיצונות שהן העליונות. פי' בלילי י"ד בודקין החמץ בחורין ובסדקין שבבית לאור הנר. וכל מקום שאין רגילין להכניס בו חמץ בשאר ימות השנה אינו צריך בדיקה, ולא אמרי' דיל' איקרי ויהיב שם חמץ. ובאי זה מרתף אמרו ששתי שורות שלחביות המסודרות שם צריך בדיקה, מקום שמכניסין בו חמץ, דהיינו מרתף שמסתפקין ממנו, ואנו חוששין שמא בתוך הסעודה נחסר להם יין והלך השמש עם פרוסתו בידו להוציא יין ושכחה שם או נפלה מידו, אבל מרתף שהוא עשוי אוצר ואין מסתפקין ממנו אינו צריך בדיקה. בית שמי או' שתי שורות על פני כל המרתף כול', נפר' לקמ'.
<h2>דף ג.</h2>
מאי אור, רב הונ' אמ' נגהי ורב יהוד' אמ' לילי. ואסיק' דבין לרב הונא ובין לרב יהודה. אור אורתא הוא, ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתריה דרב הונא קרו נגהי, ובאתריה דרב יהוד' קראו לילי. ותנא דידן מאי טע' לא תני לילי, לישנא מעליא [נקט], דאמ' ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכת' שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנ' ומן הבהמה אשר איננה טהורה. ותנא דבי ר' ישמעאל לעולם יספר אדם בלשון כבוד, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב, ואומ' ותבחר לשון ערומי', ואו' ודעת שפתי ברור מללו. ומשו' הכי קרא התנא ללילה אור לשון נקייה בלשון כבוד, כמו שקורין לסומא סגי נהור.
<h2>דף ג:</h2>
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דר', וחד מיניהו ר' יוח', חד אמ' מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה, וחד אמ' מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, אמ' מובטח אני בזה שמורה הוראה לישראל, לא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. פי' היין היוצא מן הענבים חשוב משקה להכשיר את הענבים, אבל המוהל היוצא מן הזתים קודם שיכניסם לבית הבד אינו חשוב משקה ואינו מכשיר.
<h2>דף ד.</h2>
והשתא דקיימלן דכול' עלמ' אור אורתא הוא, ובין לר' יהוד' ובין לר' מאיר חמץ לא מיתסר אלא משש שעות ולמעלה. כדבענן למימ' לקמן. ניבדוק בשית, וכי תימא זריזין מקדימין למצות ניבדוק מצפרא. דכת' וביום השמיני ימול מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות, שנ' וישכם אברהם בבקר. אמ' רב נחמ' בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה. אמ' אביי הילכ' צורבא מרבנן לא ניפתח בעידניה. פי' אם קבע לו עת ללמוד בלילה. באורתא דתליסר נגהי ארביסר, דיל' משכא ליה שמעתא ואתי לאימנועי ממצוה. פי' הילכך כיון שאין הטעם מפני שהזריזין מקדימין למצות יבטל אדם לימודו בלילי י"ד, שאם היה הטעם בעבור זה אין לו לאדם להימנע ולהתבטל מלימודו, דיותר מצוה הוא לעסוק בלימודו, ויעשה המצוה כאשר ירצה ולא יבטל מלימודו משום הקדמה בעלמא. אבל השתא דיהיב טע' בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם, שמא למחר יפנה לעסקיו וישכח לבדוק, וגם אם לא יחפש לאור הנר אלא לאור היום לא תהיה הבדיקה יפה וישאר החמץ בתוך ביתו, הילכך יבטל לימודו כדי לקיים המצוה ולא יבוא לעבור בבל יראה ובל ימצא.
בעו מיניה מרב נחמן, המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק, על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא, או דיל' על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי. אמ' ליה רב נחמן תנינא, אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכי' לבדוק, אם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק. בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק, המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפקא מינה דליתיה להאיך דלישייליה, מהו לאטרוחיה. אמ' ליה תנינא הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי' עבדים נשים וקטנים. פי' נאמנין על ביעור חמץ להעיד בי"ד שבדקו בעליו אמש. מאי טע' נאמנין, לאו משום דחזקתו בדוק. וממאי ודיל' משום דקאמרי הני, אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה. ואלא מאי משום דחזקתו בדוק, האי כל הבתים בחזקת בדוקין בי"ד מיבעי ליה. ומקשה, אלא טע' דאמרי הני, הא לא אמרי לא ניפשוט דאין חזקתו בדוק. ומהדר, לא לעולם חזקתו בדוק, והכא במאי עסיק' דמוחזק לן דלא בדק. כגון שראינוהו טרוד ויצא מבעוד יום לדרך. וקאמרי הני בדקנוהו, מהו דתימ' לא ניהמנינהו קמ"ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן, דמדאוריתא בביטול סגי, הימנוה רבנן בדרבנן. אי קשיא, דהכא משמע דדווקא בדרבנן מיהמני עבד ואשה, אבל בדאורי' לא מיהמני, והכי נמי בכיצד מעברין אפי' עבד ואשה נאמנין לומ' עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמ' בדבר להחמי' אלא להקל, ומוקמי' טע' בגמרא משום דמדרבנן הוא, והא קיימ' לן דאשה סופרת לעצמה ונאמנת לומ' טמאה אני טהורה אני וכן נאמנת לקוץ חלה ולעשר הפירות שהן דאורייתא והוחזק בהן האיסור, גם מעשים בכל יום שנותנין בשר לנקר לנשים ולעבדים וגם נאמנין על השחיטה. יש לתרץ, דווק' במילתא דרמי עליהו מיהמני, כגון אשה שסופרת לעצמה וגם לקוץ חלתה ולעשר פירות הבית המוטלין עליה, כדתנן עישרתם עירבתם, והוא הדין אם אמ' לעבדו לעשר פירותיו ואמ' כי עישרם נאמן, וכן אם נתן להן בשר לנקר או בהמה לשחוט הן נאמנין. אבל במידי דלא רמי עליהו, כגון בדיקת הבית שמוטלת על בעל הבית, ומוחזק לן דלא בדקיה, ואלו אומר' כי אנחנו בדקנו אתו, אי לאו דהויא מדרבנן לאו מיהמני, שאם מעידין על פירות ראובן שהיו טבל ואומ' כי הוא הרשה אותנו לעשרן ועישרנום אינן נאמנין, ואע"ג דבטיבליהו נאמנין, משום דעליהו רמיא מילתא, אבל בטיבלא דאחרים דלא רמי עליהו, דווק' לבעל הבית שעשאן שליח נאמנין, אבל לאחרים אין נאמנין לומר כי אנו נעשין שלוחין עליו ועישרנוהו. ואי קשיא, הכא אמרי' דקטן נאמן בדרבנן, ובפרק שיני דכתובות אמרי' ואילו נאמנין להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן כול' עד ועד כאן היינו באין בשבת, ואמ' התם משום דתחומין דרבנן, ומשמ' התם דווק' בגודלן נאמנין להעיד על מה שראו בקוטנן, אבל להעיד בקוטנן לא, והכא בבדיקת חמץ מהימנינן ליה להעיד בקוטנן. ויש לתרץ, דודאי להעיד בקטנותו אפילו בדרבנן אינו נאמן, והכא מפני שאומ' אני עשיתי מעשה ובדקתי אותו. אבל בעירובי תחומין הוא מעיד ואו' שעד כאן הגיע תחום שבת, ואין עדות לקטן כלל אפי' בדרבנן. אבל במעשה שאומ' אני עשיתיו, בדאוריית' לא מהימן, אבל בדרבנן מהימן.
<h2>דף ד:</h2>
איבעיא להו המשכיר בית לחבירו בחזקת שהוא בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו, מי הוי מקח טעות אילא. ת"ש, דאמ' אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי. דלא הוי מקח טעות. דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה, אלא אפילו באתר' דיהבי אגרא ובדקי לא הוי מקח טעות, דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה.
תנן התם, ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש, ר' יהוד' אומ' אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש. דכול' עלמ' מיהת חמץ מו' שעות ולמעלה אסור מנלן, תרי קראי כתיבי, כת' שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכת' ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. הא כיצד, לרבות י"ד לביעור. פי' דעל כורחין האי הראשון ראשון דקודם לכל השבעה קאמ', דהיינו י"ד ואימא לרבות לילי י"ד לביעור, ביום כתיב. ואימ' מצפרא, אך חלק. שאינו אסור אלא מחצי היום ואילך, דהיינו מתחילת שבע, ורבנ' עבוד הרחקה ואסרו מתחילת שש.
<h2>דף ה:</h2>
תנ' רבנ', שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, מה תלמוד [לומר], והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך, ובתים בכלל גבול הן. לפי שנ' לא יראה לך, שלך אי אתה [רואה] אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים, ת"ל לא ימצא. אין לי אלא בגוי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר, גוי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר [מנין], ת"ל לא ימצא. אין לי אלא בבתים, בורות שיחין ומערות מניין, ת"ל בכל גבלך. ועדיין אני אומ' בבתים עובר בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים ובגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה, מניין ליתן את האמור שלזה בזה ואת האמור שלזה בזה, ת"ל שאור שאור לגזירה שוה, מה שאור האמור בבתים עובר בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, אף שאור האמור בגבולין עובר בבל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים. ומה שאור האמור בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה. אמר מר אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה. והאמרת רישא יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים ת"ל לא ימצא, לא קשיא הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות, כי הא דאמ' להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא, כיון דאילו מיגניב ואי מיתביד קאי ברשותייכו ובעיתו שלומי כדידכו דמי. פי' הלחם שבני החיל שלמלך היו מפקידין אותן לשמור בבתי ישראל.
<h2>דף ו.</h2>
בעו מיניה מרבה בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אינה חייבת בבכורה. פי' מס המלך ליטול עישור מן הבהמות ומן התבואות, וקיימלן כל שיש יד גוי באמצע פטורי' מן הבכורה. אמ' להו בהמת ארנונא פטור, ואע"ג דמצי מסלק ליה לגוי מן העישור בזוזי, עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי. מאי טע', הא אית לה קלא הא לית לה קלא. פי' בהמת ארנונ' פטורה מדין תורה, כיון שיש לגוי חזקה על הבהמות ליקח מהן העישור, ואע"פ שיכול לסלקו בכל שנה בדמים יד גוי באמצע קרינא ביה, ואפי' מדרבנן ליכא למיגזר דלא לימרו עליה דקאכיל בוכרי, משום דאית לה קלא. אבל עיסת ארנונא אע"ג דלא מצי מסלק ליה בזוזי חייבת בחלה מדרבנן, משום דלית לה קלא.
אמ' רב יהודה אמ' רב המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי. ובבל יראה אינו עובר דהא בטליה מאיתמל, כדאמ' לקמ' הבודק צריך שיבטל בלבו, ומשום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו הכלי. ואמ' רב יהוד' אמ' רב חמיצו שלגוי עושה לו מחיצה עשרה. פי' כגון שלא קיבל עליו אחריות שהוא רשיי להשהותו בביתו, עושה לו מחיצה שלא ישכח ויאכל. ואמ' רב יהוד' אמ' רב המפרש והיוצא בשיירא, קודם ל' יום אינו זקוק לבער. פ' אלא יבטל בליבו [ב]כל מקום שעומד. תוך ל' יום צריך לבער. אמ' רבא הא דאמרת קודם ל' יום אינו צריך לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' קודם ל' יום זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמ', דאמ' רבא העושה ביתו אוצר, קודם ל' יום אין צריך לבער, תוך ל' יום צריך לבער. ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו אפי' קודם ל' יום זקוק לבער. הני ל' יום מאי עיבידתיהו, דתניא שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, שהרי [משה] עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שיני.
<h2>דף ו:</h2>
אמר רב יהוד' הבודק צריך שיבטל בלבו. פי' שאומ' לאחר שבדק כל חמירא דאיכא ברשותי ולא חמית לי' ליבטיל ולהוי כעפרא. מאי טע', אי משום פירורין הא לא חשיבי. פי' מה טעם צריך לבטל, והרי בדק וכל הנמצא יבער, ומה ששייר מניחו בצינעה זכור הוא עליו ולא יאחרנו שיעבור עליו. אמ' רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. פי' שמא ימצא שום גלוסקא יפה קודם זמן הביעור ודעתו לאוכלה, ושמא יהא טרוד בעסקיו ולא יאכלנה וישהא אותה בביתו לאחר זמן הביעור, ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא, הילכך מקדים ומבטלה מבערב, שאם ישכח וישהנה לא יהא עובר עליה. וניבטלה כי משכח לה. פי' מה צורך לבטל מבערב, יתקן כך שכל אדם שמוצ' חמץ בביתו אחר בדיקתו יבטלנו מיד, ושוב לא יעבור עליו. דיל' משכח לה בתר איסוריה. דלא מצי מבטל לה ולא ברשותיה קיימא, דאמ' ר' אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו שלאדם ועשאן הכת' כאילו הן ברשותו ואילו הן, בור ברשות הרבי' וחמץ משש שעות ולמעלה. פי' הילכך מקדים ומבטלה מבערב שמא יתעצל בביעורה ותשהא בביתו.
<h2>דף ז.</h2>
וניבטלה בשית, כיון דאסרוה רבנן לאו ברשותיה קיימ' ולא מצי מבטל לה, דאמ' רב גידל אמ' רב המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדניתא אין חוששין לקידושיו. ואע"ג דשרירן ויבישן אין חוששין לקידושין, דאיסורי הנאה נינהו. פי' חיטים הגדילין בהרי אררט וקשין הן מאד ואפי' הכי אין חוששין לקידושין אם באו עליהן מים, וזהו איסורא דרבנן, דמדאוריתא אחזוקי איסורא לא מחזקי', כיון שלא נתבקעו. וניבטלה בארבע וחמש, כיון דלאו זמן איסוריה הוא ולאו זמן ביעוריה הוא דיל' פשע ולא מבטיל ליה. ולבתר איסוריה לא מצי מבטיל ליה, והתניא היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בליבו, אחד שבת ואחד יום טוב. בשלמא שבת משכחת לה כגון שחל י"ד להיות בשבת, אלא יום טוב מקמי דלימטי זמן איסוריה היכי משכחת לה. אמ' רב אחא בר יעקב הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסיקי', ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ומתיירא שמא תחמיץ, דקדים מבטיל לה מקמי דתחמיץ, דיקא נמי דקתני היה יושב בבית המדרש. פי' עד השתא הוה ס"ד דהאי דנקט שבת ויום טוב משום איסו' מוקצה, שאינו יכול לבערו ולטלטלו ומבטלו בליבו, ותיפשוט מהכא דיכול לבטלו לאחר איסורו. אבל השתא מתרץ לה דלא תימ' שבת ויום טוב משום מוקצה, דלעולם אינו יכול לבטלו לאחר איסורו, אלא שבת שחל להיות בי"ד ויום טוב שגילגל עיסה, ומפני אימת רבו אינו יכול לילך ומבטלו בלבו, ואמ' דיקא נמי דלאו משום מוקצה נקט שבת ויום טוב, דאם כן מאי האי דקתני היה יושב בבית המדרש, הוה ליה למיתני הכי מי שנזכר שיש לו חמץ בביתו והוא שבת ויום טוב יבטל בלבו, אלא ש"מ אימת רבו גורמת, שאם לאו היה הולך ומבער, דאכתי לא מטא זמן איסוריה.
אמ' רב יהודה הבודק צריך שיברך. פי' [אעפ"י] שאינו מבער עכשיו, כיון דבצורך ביעור הוא מתעסק חייב לברך. מאי מברך, רב פפי משמיה דרבא אמ' על ביעור חמץ, רב פפא משמיה דרבא אמ' לבער חמץ. בלבער כול' עלמ' לא פליגי דודאי להבא משמ', כי פליגי בעל ביעור, מר סבר מעיקרא משמ' ומר סבר להבא נמי משמ'. מיתיבי אשר קידשנו במצותיו וציונו על המילה, התם היכי בו נימא, למול לא סגיא דלאו איהו מהיל, אבי הבן מאי איכא למימר, הכי נמי. מיתיבי אשר קידשנו במצותיו וציונו על השחיט', התם היכי בו נימא, לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחיט. פסח וקדשים מאי איכא למימר הכי נמי. מיתיבי העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אשר קידשנו במצותיו וציונו על נטילת לולב, שני התם דבעידנא דאגבהיה נפק ביה. איהכי לצאת בו, יצא בו מיבעי ליה, משום דקבעי למיתנא סיפא לישב תנא רישא לצאת בו. דקתני סיפא העושה סוכה לעצמו או' ברוך שהחיינו, נכנס לישב בה אומ' אשר קידשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה. ומסיק תלמודא, והיל' על ביעור חמץ. מהכא שמעי' דכל כמה דבעי איניש מצי למימר, דהא בלבער דכול' עלמ' לא פליגי דלהבא משמ', ולא הויא פלוגתא אלא בעל ביעור, דמר משתמע ליה להבא ומר אמ' לא משתמע אלא לשעבר. וכיון דאיפסיק' היל' דעל נמי להבא משמע, מאן דאמ' הכי לא משתבש ומאן דאמ' הכי לא משתבש. וכן על הסוכה, בין בירך לישב בסוכה בין בירך על ישיבת סוכה יצא, וכן בלולב, ואע"ג דאמ' שאני התם דבעידנא דאגבהיה נפק ביה, ההיא שינויא בעלמ' הוא דשני מאן דסבר על לשעבר משמ'. והשתא דפסקי' היל' דעל נמי להבא משמע לא מצטרכי' לההוא שינויא, אלא טע' דמילת' משום דעל נמי להבא משמע, והילכך אי אמ' ליטול כל שכן דאמ' שפיר, ואי קפדינן אהא דאמרינ' מכי אגבהיה נפק ביה וצריך לברך עובר לעשייתו, יתפשנו בהפך שלא כדרך גדילתו, או הלולב או האתרוג, ויברך עליו, דבכי האי גוונא לא נפיק, והדר מהפיך ליה ונפיק ביה. והכי אמרי' בפרק לולב הגזול [סוכה מ"ב ע"א] על ההיא דתנן ר' יוסי אומ' יום טוב שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות, ואקשי' והא מכי אגבהיה נפק ליה וכי מפיק ליה ליחייב, ופריק ליה אביי בשהפכו, וכן בכל המצות כולן, כגון קריאת ההלל ומקרא מגילה והדלקת נר חנוכה, בין אם יברך לעשות בין אם יברך על המעשה יצא. אמנם חילוק זה למדנו מהלכה זו, שכל מצוה שאינה מוטלת עליו לעשותה אינו יכול לברך לעשות, דאטו לא סגי דלאו איהו עביד, הא כל מי שרוצה לעשות יעשה. וכיון שאין החיוב תלוי עליו יותר מאחרים אינו מברך לעשות אלא על המעשה, כגון אם נתנו לו בהמה לשחוט, וכי הוא מחויב בשחיטתה יותר מכל העולם, היל' מברך על השחיטה. וכן אם נתנו לו למול, שכך הוא מחוייב כמו כל ישראל, אינו מברך למול אלא על המילה. אבל אם היה אבי הבן שהחובה מוטלת עליו, וכן אם ישחוט אדם קרבנו שהחובה מוטלת עליו, אם ירצה מברך לשחוט ולמול. וכן בכל מצוה שהיא מוטלת על האדם לעשותה ולא ידע לעשותה ואמ' לחבירו הבקי שיעשנה לו ויפטרנו אינו יכול לברך לעשות אלא על המעשה, מפני שאין החובה מוטלת על זה להוציאו יותר מכל ישראל. אך אם לא יצא הבקי ידי חובתו מאותה מצוה מברך לעשות, ויוצא הוא ומוציא גם שאינו בקי, כגון אם נתן לו חבירו שידליק לו את הנר [והוא לא הדליק לעצמו מברך להדליק. אבל אם נתן לו שידליק] וזה כבר הדליק לעצמו, או לקרות לו את המגילה או לקבוע לו מזוזה לפתחו, ככל כיוצא בזה אינו מברך אלא על המעשה. עיין בערך ס"א בספר המכריע.
<h2>דף ז:</h2>
דכולי עלמ' מיהת מעיקרא בענן ברוכי, מנלן, אמ' רב יהודה אמ' שמו' כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשיית'. אמ' רב חסד' חוץ מן הטבילה בלבד, דאכתי גברא לא חזי. תניא נמי הכי טבל ועלה. בעלייתו אומ' אשר קידשנו במצותיו וציונו על הטבילה. פירש המורה כגון טבילת בעל קרי, דקיימלן בברכות שאסור בדברי תורה ובברכה, תיקן עזרא טבילה לבעלי קריין לדברי תורה, ומשום ההיא טבילה תיקנו בכל הטבילות ברכה לבסוף. ורבינו יצחק זצ"ל כתב ומפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד.
פיס'. לאור הנר. ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זיכר לדבר, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, ואו' ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא, ואומ' והיה ביום ההוא אחפש את ירושלם בנירות. ואומ' נר אלהים נשמת אדם [מאי ואומר, וכי תימא האי בעת ההיא קולא הוא, דקאמ' רחמנא לא בדיקנא לה בירושלם בנהורא דאבוקה דנפיש נהורא טובא אלא בנהורא דשרגא דזוטר נהורא טפי, דעון רבא משתכח. כלומר הלכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל. ת"ש מהאי קרא דבדיקה מעליתא היא דכתיב חופש כל חדרי בטן].
<h2>דף ח.</h2>
אמ' רבא חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבין מצויין שם. ואמ' רבא אכסדרה לאורה נבדקת. פי' אכסדרה שעושין לפני פתח הבית כותל מיכן וכותל מיכן וכותל רביעי פרוץ, שמכניס שם בהמתו טעונה ומפרקה שם, וכיון שכל דופן רביעי פרוץ, אינה צריכה בדיקה לאור הנר, שאור החמה שולט בכולה. ומקשה, ואבוקה לא, והאמ' רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר. אמ' רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו בחורין ובסדקין וזה אינו יכול להכניסו בחורין ובסדקין. רב זביד אמ' זה אורו לפניו וזה אורו לאחריו. פי' הלהבה של אבוקה רודפת אחרי מאכלה, אבל הנר השמן נמשך אחר הפתילה בפיו והילכך אורו לפניו.
פיס'. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. כל מקום לאייתויי מאי, לאייתויי הא דתנו רבנ' חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה. והתניא אוצרות יין צריכין בדיקה אוצרות שמן אין צריכין בדיקה. הכא במאי עסיקי' במסתפק. פי' ופעמים שהשמש נכנס להביא יין כשכלה על השלחן ופתו בידו. אי הכי שמן נמי, שמן יש קבע לאכילה יין אין קבע לשתייה. פי' השמן יש לו קבע וידוע כמה שמן צריך לכל הסעודה ומזמינו מתחילה. תני ר' חייא עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק. פי' שרגילין בשכר אין קבע לשתייתו. אמ' רב חסדא בי דגים אין צריכי' בדיקה, והתניא צריכין בדיקה, לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. פי' רברבי יש להן קבע זוטרי אין להן קבע, ופעמים שהשמש הולך בתוך הסעודה להביא מהן ופתו בידו. אמ' רבה בר הונא בי מילחי ובי קירי צריכין בדיקה. אמ' רב פפא בי תמרי ובי ציבי צריכין בדיקה.
<h2>דף ח:</h2>
תניא, חור שבין יהודי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. פלימו אומ' כל עיקר אינו בודק מפני הסכנה. שלא יאמר הגוי כשפים עושה לי.
פיס'. ובמה אמרו שתי שורות כול'. מרתף מאן דכר שמה, התם קאי כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה, ואוצרות יין ושמן אין צריכין בדיקה. פי' כדתניא לעיל בברייתא, והן בכלל כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. ובמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ ובמסתפק. פי' כדאמרן שמפני שאין קבע לשתייתו הולך שם השמש מתוך הסעודה ופתו בידו, והוה ליה מקום שמכניסין בו חמץ, אבל לעולם מרתף של אוצר לא בעי בדיקה.
בית שמי אומ' שתי שורות על פני כל המרתף. רב יהוד' אמ' ב' שורות שאמרו מן הארץ ועד שמי קורה. פי' דרך אוצר יין לסדר חביותיהן שורות שורות עד שממלאין כל קרקע המרתף, וחוזרין ומניחין חבית על חבית, כשורות התחתונות כך העליונות עד התקרה, ואמרי בית שמי שאותן ב' שורות חיצונות אותה שורה הרואה את הפתח על פני כל רוחב המרתף והשורה נמי שלאחריה צריך לבדוק מן הארץ ועד הקורה. ור' יוחנן אמ' שורה אחת כמין גאם. פי' שורה חיצונ' מן הארץ ועד שמי קורה, וחוזר ובודק את כל חביות העליונות על פני כל אורכו ורחבו שלמרתף, שאף היא נקראת שורה אם באתה למנות מלמעלה למטה.
ובית הלל אומ' שתי שורות החיצונות שהן העליונות. אמ' רב עליונה ושלמטה הימנה, דדייק חיצונות. פי' השורה העליונה שלחביות הסמוכה לתקרה ולפתח ושורה אחת למטה ממנה, ואע"ג דהוו להו שתים זו תחת זו, ומתני' תנן עליונות דמשמע ב' שורות עליונות זו בצד זו. רב דייק חיצונות. ואותה שלפנים ממנה אינה חיצונה שהרי אינה נראת. ואלא הא קתני עליונות למעוטי תתיאתא. פי' כגון שלישית ורביעית. ושמואל אמ' חיצונה ושלפנים הימנה, מאי טע' דייק עליונות. פי' העליונה החיצונה ושורה שנייה שלפנים הימנה, שהן עליונות זו בצד זו. ואלא הא קתני חיצונות. והשנייה היא פנימית ואינה נראת. למעוטי גוייתא דגוייתא. אותן שהן לפנים מהן אצל הכותל שכנגד הפתח.
<h2>דף ט.</h2>
מתני'. אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף. פי' אין חוששין כשבדק [זוית] זו ובא לבדוק [זוית] זו, שמא בתוך שבאתי לזו גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק וצריך אני לבדוק ולחזור, שאם באתה לחוש לזה יש לחוש נמי מחצר לחצר, כשבדק כל בתי החצר, שמא הביאה חולדה מחצר שאינה בדוקה לבדוקה ואין לדבר סוף.
דייקי', טע' דלא חזינא הא חזינא חוששין, וצריך בדיקה, ונימא אכלתיה דהא תנן כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריך בדיקה. פי' בשילהי אהילות תנינן לה גבי מדורות הגוים שהן צריכין בדיקה, שמא קברו שם נפל. אמ' רבא האי מאי, בשלמא התם אימור הוה אימור לא הוה, ואם תימצא לומ' הוה אימור אכלוה, הכא דודאי הוה מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי.
<h2>דף ט:</h2>
ומקשה, ומי לא חיישי' לחולדה, והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצינעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו. פי' שאם לא יניחנו בצינעה יצטרך לבדוק אחריו מסתמא, אלמא חוששין לעכבר. ומתרץ רבא הכי קאמ', יניחנו בצינעה שמא תבא חולדה ותיטול בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. תניא כוותיה דרבא, הרוצה לאכל חמץ לאחר בדיקתו כיצד יעשה, מה שמשייר יניחנו בצינעה שלא תבא חולדה ותיטול בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו. רב מרי אמ' שמא יניח עשר וימצא תשע.
<h2>דף י:</h2>
אמ' רבא עכבר נכנס וככר בפיו, ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה, מפני שאין דרכו שלעכבר לפרר. תינוק נכנס וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה, מפני שדרכו שלתינוק לפרר.
מתני'. ר' יהוד' או' בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור. וחכמ' אומ' לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. ומה שמשייר יניחנו בצינעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. פי' אוקימנ' דלא בעי ר' יהודה ג' בדיקות, אלא הכי קאמ' אם לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד בשחרית. ואם לא בדק בשחרית יבדוק בשעת הביעור, דהיינו שעה שישית, שעדיין לא נאסר מן התורה. ואם לא בדק באחד משלש' פרקים הללו, מיכן ואילך שוב אינו בודק, דחיישי' שמא ישכח ויתן לתוך פיו, אלא אם ימצא יתפוש כל חתיכה וחתיכה ויבער מביתו, דלבטל אינו מועיל, כדאמר לעיל [ו' ע"ב] דלבתר איסוריה לא מצי מבטל ליה. ובחורין ובסדקין אל יבדוק, אלא כל הנמצא ונראה לעין יבער ותולא צריך מידי. וחכמ' אומ' אם לא בדק בתוך המועד, דהיינו שעה שישית שהוא מועד ביעורו, יבדוק לאחר המועד אף על פי שעברו שש ונאסר עליו מן התורה, ולא גזרי' שמא ישכח ויתן לתוך פיו.
<h2>דף יא:</h2>
מתני'. ר' מאיר או' אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש. ר' יהודה אומ' אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש. פי' אע"ג דכל שעה ששית שריא מדאוריית', גזור רבנן עליה דיל' טעי וסבור על השביעי' שהיא ששית, אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית. ר' יהוד' אומ' תולין כל חמש, דאיכא דטעי בין חמישית לשביעית, ומיהו בהנאה לא מיתסר ומאכיל לבהמה, אבל שעה שישית אסור' אפי' בהנאה מדרבנן.
מתני'. ועוד אמ' ר' יהודה שתי חלות שבתודה פסולות ומונחות על גב האצטבה. בזמן שהן מונחות כל העם אוכלין, ניטלה אחת מהן לא אוכלין ולא שורפין, ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין. פי' שתי חלות מעשר שלחמץ שמביאין עם התודה פסולות היו מונחות שם.
[מתני'.] רבן גמליאל או' חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחילת שש. פי' תרומה שמוזהר בשמירתה לא גזור ביה רבנן כולי האי. וג' חלוקות בדבר, ר' מאיר סבר אוכלין כל חמש בין חולין בין תרומה, ור' יהודה סבר תולין כל חמש בין חולין בין תרומה, ורבן גמליאל הוה ליה כמכריע ואמ' חולין נאכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש, אבל תרומה נאכלת כל חמש.
<h2>דף יב:</h2>
ואקשי', שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. וליכא למיטעא בהו. אמ' רבא גזירה משום יום המעונן. איהכי אפי' ארבעה נמי, אמ' רב פפא ארבע זמן סעודה לכל היא. אמ' רב נחמן אמ' רב הלכה כר' יהודה.
<h2>דף יג:</h2>
ואמרי', אמאי פסולות, אמ' ר' ירמיה מפני שהן מרובות נפסלות בלינה. דתניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, פשיט', אמ' רב אדא בר יצחק הכא בארבעה עשר עסיקי' וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול. פי' שממעט זמן אכילתן עד חצות ותולא, וכול' עלמ' בי"ג מייתו להו, ומתוך שהן מרובות נפסלות בלינה. תני תנא קמיה דרב יהוד' על גב האצטבא, אמ' ליה וכי להצניען הוא צריך, תני על גג האצטבא, דתניא הר הבית סטיו כפול היה. פי' אצטוה מקפת כל הר הבית סביב מבפנים סמוך לכתלים, שהיו העם יושבין שם, וב' אצטבאות היו זו לפנים מזו, וגג היה מקורה עליהן להגן על היושבים שם מפני החמה ומפני הגשמים, ואם היה מניחה על גב האצטבה לא היו נראות לכל אלא לאותן שהיו יושבין סמוך להן, אלא על גג האצטבה היה מניחן שכולן היו רואין אותן.
<h2>דף יד.</h2>
מתני'. אמ' ר' חנניה סגן הכהנים מימיהן של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שניטמא בוולד הטומאה עם בשר שניטמא באב הטומאה, אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. הוסיף ר' עקיב' מימיהן שלכהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן הנפסל בטבול יום בנר שניטמא בטמא מת, אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. אמ' ר' מאיר מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. אמ' לו ר' יוסי אינה היא המידה. ומודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה, ועל מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה, שר' אליעזר אומ' תישרף זו לעצמה וזו לעצמה ור' יהוש' אומ' שתיהן כאחת. ומקשה, מכדי בשר שניטמא בוולד הטומאה מאי ניהו שיני, כי שריף ליה בהדיה בשר שניטמא באב הטומאה מאי הוי שיני, שיני ושיני הוא, מאי מוסיפין לו טומאה על טומאתו איכא. אמ' רב יהודה הכא בוולד ולד עסיקי', דהוה ליה שלישי, וקסבר שלישי מותר לעשותו שיני. פי' האי דקתני בשר שניטמא בולד הטומאה, לא תימ' ולד ראשון שהיה הבשר שיני, אלא ולד שיני הוא והבשר הוי ולד שלישי, וכי שריף ליה עם בשר שניטמא באב הטומאה דהוה ולד ראשון נעשה שיני, והיינו מוסיפין לו טומאה על טומאתו.
פיס'. הוסיף ר' עקיב' כול'. ומקשה, מכדי שמן שנפסל בטבול יום מאי ניהו שלישי, כי מדליק ליה בנר שניטמא בטמא מת מאי ניהו שיני, ומאי קמ"ל דשלישי מותר לעשותו שיני, היינו הך. פי' דקס"ד האי נר שלחרס הוא, דאע"ג דנגע במת עצמו אינו נעשה אלא ולד ראשון, כדקיימלן שאין אוכלין ומשקין וכלי חרס נעשין אב הטומאה לעולם, מפני שאין להם טהרה במקוה, וכל שאין להם טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, והוה ליה ולד ראשון ושמן שיני. אמ' רב יהוד' הכא בנר שלמתכת עסיק', דהוה ליה אב הטומאה, וקסבר שלישי מותר לעשותו ראשון. פי' נר שלמתכת הוא, דנעשה אב הטומאה על ידי טמא מת, בין אם היה אותו טמא מת אדם בין היה כלי, כדתנן בריש אהילות [פ"א מ"ב] דבין כלים בכלים בין כלים באדם טמאין טומאת שבעה והוו להו אב הטומאה. ולאו דווק' נקט כלי מתכות אלא כלי שטף. והאי דנקט נר שלמתכת, שאין עושין נר מעץ אלא או מחרס או ממתכת, ונעשה הנר אב והשמן ראשון וזה הוסיף השלישי עושין ראשון.
<h2>דף יד:</h2>
(מתני') [פיס']. אמ' ר' מאיר מדבריהן למדנו כול'. מדבריהן דמאן, אילימא מדברי ר' חנניה סגן הכהנים מי דמי, התם טמא וטמא הכא טהור וטמא. פי' דשלישי בקדשים טמא הוא ועושה רביעי. ואלא מדברי ר' עקיבה, מי דמי התם פסול וטמא הכא טהור וטמא. פי' והשמן הוא פסול, ולפיכך מותר לטמאו, אבל התרומה שהיא טהורה מניין שמותר לטמאה. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנ' מתני' באב הטומאה דאוריית' וולד הטומאה מדרבנן, ומאי מדבריהן מדברי ר' חנניה סגן הכהנים. פי' ולד הטומאה מדרבנן, כגון כלי שניטמא במשקין, דמדאוריית' אין משקין מטמאין כלים, ובשר שנגע בהן הוא טהור מן התורה, ומדרבנן הוא שלישי ומטמאין אותו בבשר שניטמא באב הטומאה שטומאתו מדאוריית', והוי ראשון ועושה את הבשר שיני. אף תרומה בו' שעות נמי, כיון שהיא אסור' מדרבנן שורפין אותה עם תרומה טמאה ומטמאין אותה דאורייתא.
<h2>דף טו:</h2>
ומקשה איהכי, אמאי אינה היא המידה מידה ומידה היא. ושפיר יליף ר' מאיר מדר' חנניה סגן הכהנים. ואסיק ר' ירמיה. הכא בבשר שניטמא במשקין שניטמאו מחמת שרץ, ואזדא ר' מאיר לטע', ור' יוסי לטע' דאמ' טומאת משקין לטמא אחרי' דאוריית'. פי' ר' מאיר סבר טומאת משקין לעצמן היא מדאוריית', כדכת' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ודווק' הוא טמא אבל אינו מטמא אחרים אלא מדרבנן, ושפיר יליף ר' מאיר מר' חנניה סגן הכהנים, דהאי בשר שניטמא במשקין הוי מן התורה טהור, ואינו טמא אלא מדרבנן, ושורפי' אותו עם הבשר שניטמא באב הטומא' ומטמאין אותו מדאוריית', והוא הדין לתרומה טהורה בשש כיון שהיא אסור' מדרבנ' מותר לשורפה עם תרומה טמאה ומטמא אותה מדאוריית'. ור' יוסי סבר טומאת משקין לטמא אחרים דאוריית', דדריש האי יטמא יטמא שיש כח באותו משקה לטמא אחרים, ולעולם טמא וטמא הוא, אבל תרומה טהורה לא מצינו שמותר לטמאה, ומודה ר' יהושע לר' אליעזר שתשרף זו לעצמה וזו לעצמה, ולא נחלקו אלא על התלויה ועל הטמאה, שר' אליעז' אומ' תישרף זו לעצמה וזו לעצמה שמא יבא אליהו ויטהרנה, ור' יהושע או' שתיהן כאחת דכיון שהתלויה אסורה באכילה אין חוששין בשמירתה.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לוכל מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו. עבר זמנו אסור בהנאתו, ולא יסיק בו תנור וכירים. ר' יהודה אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומ' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. לימא מתני' דלא כר' יהודה, דאי ר' יהודה הא איכא שעה חמישית דאינו אוכל ומאכיל. ואלא מאי ר' מאיר היא, האי כל שעה שמותר לוכל, כל שעה שאוכל מיבעי ליה. פי' דכל שעה שמותר לוכל משמע כל שעה שיש היתר לשום אדם לוכל מאכיל אף האסור לוכל. אמ' רבה בר עולא מתני' רבן גמלי' היא, דתנן רבן גמליאל אומ' חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. והכי קאמ', כל שעה שמותר כהן לוכל תרומה מאכיל ישראל חולין לבהמה לחיה ולעופות. ואע"פ דסתם מתני' (דסתם) דלא כר' יהודה, כבר פסק רב הלכ' כר' יהוד'.
ומוכרו לנכרי. פשיט', לאפוקי מהאי תנא לא ימכור אדם חמיצו לגוי אלא אם כן יודע שכלה קודם לפסח. פי' דקסברי תשביתו לבערו מן העולם משמע. ובית הלל אומ' כל שעה שמותר לוכל מותר למכור.
<h2>דף כא:</h2>
ומותר בהנייתו. פשיט', לא צריכ' שחרכו קודם זמנו, וכדרבה דאמ' רבה חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו. פי' והכי קאמ', כל שעה שמותר לוכל יכול לעשות דבר שיהנה ממנו (אימ') [אפילו] לאחר זמנו, דהיינו חריכה שישרפנו ויעשנו גחלת, שכבר בטל טעמו ומראיתו ומותר ליהנות ממנו לאחר זמנו. ודווק' אם חרכו קודם זמנו שעדיין לא נאסר, אבל אם חרכו אחר זמנו שכבר נאסר בהנאה אסור, כדקיימלן שכל הנשרפין אפרן מותר, ודווק' אפרן מותר אבל גחלתן אסור.
עבר זמנו אסור בהנאתו. פשיט', לא צריכא לשעות דרבנן. דהיינו שעה שישית. דאמ' רב גידל המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדניתא, דשרירן ויבישן, אין חוששין לקידושין. פי' אם נשרו במים חיישי' שמא באו לידי חימוץ, ומפני שיבשו אין החימוץ ניכר בהם, ואע"פ שחיטי קורדנייתא הן חזקות ויבישות חיישי'. ואע"ג דמן התורה הן מותרות, דאחזוקי איסורא לא מחזקינ', אפי' הכי מדרבנן הן אסורות, ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת.
פיס'. ולא יסיק בו תנור וכירים. פשיט', לא צריכ' לר' יהוד' דאמ' אין ביעור חמץ אלא שריפה, סד"א בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה, קמ"ל. אמ' חזקיה מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה, שנ' לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. פי' דבר (דבר) המביא לידי אכילה, וכל הנאה מביאה לידי אכילה.
<h2>דף כד:</h2>
אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוח' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, למעוטי מאי, אמ' רב שימי בר אשי שאם אכל חלב חי שהוא פטור. פי' דדווק' אם בישלו או צלאו, שאכלו כדרך אכילתו, אז הויא אכילה חשובה וחייב, אבל אם אכלו חי אינה חשובה אכילה ופטור. איכא דאמ' אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוח' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן, למעוטי מאי, אמ' רב שימי בר אשי שאם שם חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור. פי' חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה או למשוח בו עורות ואינו עשוי לרפואה, ואם נתרפא בו פטור, דהוי שלא כדרך הנאתו ולא חשיבה הנאה. וכל שכן אם אכלו חי שהוא פטור. שאין זה דרך אכילתו. וללישנא קמא דווקא כששינה בדרך אכילתו פטור, אבל בהנאתו בכל טצדקי דמיתהני חשוב הנאה וחייב. אמ' ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על (מן) היוצא מן הזיתים ומן הענבים, ואילו תותים ורימונים לא מאי טעמא, משום דלא אכיל להו כדרך הנאתן. פי' שאין דרך העולם לעשות משקין מתותים ורמונים כמו שעושין מזתים וענבים, הילכך אינו לוקה על המשקין שלהן. אמ' אביי הכל מודין בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן, מאי טעמ' דלא כתיבה בהו אכילה. והוא הדין בבשר ובחלב, דלא כתיבה בהו אכילה בפירוש.
<h2>דף כה.</h2>
אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפי' כל איסורין שבתורה נמי. לא לעולם דאיכא סכנה, ואפי' הכי עצי אשירה לא, דתני' ר' אליעז' אומ' אם נאמ' בכל נפשך למה נאמ' בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך. כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, דתניא ר' אומר כאשר יקום איש על רעהו וגו', וכי מה עיניין רוצח אצל נערה מאורסה, אלא מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבר אף נערה מאורסה יהרג ולא יעבר. ורוצח גופיה מנלן, סברא הוא, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמ' ליה אמ' לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואילא קטילנא לך, אמ' ליה מאי חזית דדמא דידך סומק, דיל' דמיה דההוא גברא סומק טפי. ודווק' לגבי רוצח אמ' רבא הכי, אבל לגבי ע"ז וגילוי עריות סבי' ליה כר' ישמעאל [ע"ז נ"ד ע"א], דפליג על ר' אליעז' ואמ' יעבור ואל יהרג. והיל' כרבא. עיין מה שכתבתי בע"ז בפרק ר' ישמעאל, ובסנהדרין בפרק בן סורר ומורה. מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף ליה לברתיה גרקי דערלה. פי' בוסר זתים שלא הביאו שליש. אמ' ליה אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור, אמ' ליה האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמרי אמ' ליה מידי דרך הנאתן קא עבידנא.
<h2>דף כה:</h2>
איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, אביי אמ' מותרת ורבא אמ' אסורה. פי' כגון שהיה עובר לפני ע"ז ומריח ריח קטרת ע"ז. עיין בערך ל"ה בספר המכריע מה שהקשיתי ותרציתי דרבא אדרבא. איפשר וקא מיכוין לא איפשר וקא מיכוין, דכול' עלמ' לא פליגי דאסיר. פי' איפשר לו לילך בדרך אחרת, או שאין לו דרך אחרת ומיכוין להריח וליהנות בו. לא איפשר ולא קא מיכוין, כול' עלמ' לא פליגי דשרי. כי פליגי דאיפשר ולא קא מיכוין, ואליבא דר' יהודה דאמ' דבר שאין מתכוין אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דר' שמע' דאמ' דבר שאין מתכוין מותר. אביי כר' שמע', רבא אמ' לך עד כאן לא קאמ' ר' שמע' אלא היכא דלא איפשר, אבל היכא דאיפשר לא. פי' וקסבר רבא כר' ירמיה, כדאמרי' בפרק במה מדליקין [שבת כ"ב ע"ב] דפליג ר' ירמיה ועולא בהא מילתא. דר' ירמיה אמ' מחלוקת בגדולים, דלא איפשר בהגבהה, אבל בקטנים דברי הכל אסור. ועולא אמ' מחלוקת בקטנים, אבל בגדולים דברי הכל מותר. ואתו השתא רבא כר' ירמיה ואביי כעולא. ומשום הכי אמ' רבא כיון דאיפשר לו לילך בדרך אחר, אע"ג דלא מיכוין אסר ר' שמע' ולא שרי אלא [לא] איפשר ולא קא מיכוין, והכי אמרי' לקמן [כ"ו ע"ב], ת"ש מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועים מפשילין לאחוריהן במקל, פי' מוכרין כדרכן שמוליכין הבגדים על כתפיהן, ואין זה פסיק רישיה ולא ימות כיון שאינו צריך להן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אבל ללובשן עליו אסור, שהרי מתכבד בהן ונהנה בלבישתן והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות, אלא ודאי על כתפיהן, ודמיא לסיפא דתני תופרי כסות תופרין כדרכן, פי' דהיינו בתוך חיקו, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרין בארץ, והא הכא דאיפשר למיעבד כצנועין וכי לא מיכוין שרי, תיובתא דרבא תיובתא. והתם נמי מקשי' לר' ירמיה מיהא מתני' דכלאים ומיתוקם בתיובתא. והילכך לית היל' כי האי לישנא קמא אלא כלישנ' בתרא. דאמרי' איכא דאמ' איפשר ולא מיכוין היינו פלוגתא דר' יהוד' ור' שמע'. פי' כעולא דאמ' מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. והילכך לא איפשר ולא קא מיכוין דכול' עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי לא איפשר וקא מיכוין. ואליבא דר' שמע' דאזיל בתר כוונה כול' עלמ' לא פליגי דאסיר, כי פליגי אליבא דר' יהוד' דאמ' לא שנא מתכוין ולא שנא שאינו מתכוין איפש' אסיר לא איפשר שרי. אביי כר' יהוד', ורבא עד כאן לא קאמ' ר' יהוד' שאין מתכוין כמתכוין לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא לא קאמ'. פי' אביי סבר דר' יהוד' באיפשר ואע"ג דלא מיכוין, אלמא לא שני ליה בין שאינו מתכוין כמתכוין, והוא הדין שלא איפש' דשרי כעולא דאמ' מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל שרי, לא שנא מתכוין משאינו מתכוין, דמה בקטנים אסר הכל ואע"ג דאינו מתכוין הם הכי נמי בדלא איפשר שרי הכל, ואע"ג דמתכוין. ואתא השתא באי איפשר ר' יהודה לקולא דשרי אע"ג דמתכוין, ור' שמעון לחומרא דלא שרי אלא כשאינו מתכוין אבל מתכוין לא, ורבא סבר עד כאן לא קאמ' ר' יהודה דלא שני ליה בין שאינו מתכוין כמתכוין אלא לחומרא דאסר איפשר אע"ג דלא מיכוין, אבל לקולא דהיינו באי איפש' לעשות המתכוין כשאינו מתכוין לא, דעד כאן לא שרי ר' יהוד' באי איפשר אלא בשאינו מתכוין, אבל במתכוין לא. וקיימלן אביי ורבא הל' כרבא.
<h2>דף כו:</h2>
פיס'. ולא יסיק בו תנור וכירי'. תנו רבנן, תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשין שלכלאי הכרם, חדש יותץ ישן יוצן. פי' קליפי אגוזים ורימונים הן שומר לפרי ודינו כפרי ואסור' משום ערלה. וקשין שלכלאי הכרם נמי הכל אסור, דבכלאים לא כת' פרי אלא פן תקדש המלאה, הכל במשמע ואפילו קשין. חדש יותץ, שהרי בהיסק זה שלערלה ושלכלאי הכרם נגמר התנור ומתקיים. ישן, שאין היסק זה מועיל לו אלא שאופין בו פת, יוצן, שלא יהנה מהיסק זה. אפה בו את הפת, ר' אומר הפת אסורה וחכמ' או' הפת מותרת. פי' כל איסורי הנאה הן עצמן אסורין בהנאה, אבל חילופיהן ודמיהן מותרין, שאם מכרו או החליפו אותו החילוף ואותן הדמים מותרין, שבאותה שעה שמכרן והחליפן עבר מפני שנהנה מאיסורי הנאה, אבל כיון שמכר והחליף מותר החילוף ההוא, שדווקא ע"ז ושביעית תופש דמיהן באיסורן, אבל שאר איסורי הנאה לא, כדתנן בקידושין המקדש בשור הנסקל ובעגלה ערופה ובצפרי מצורע אינה מקודשת, מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת, אלמא דמי איסורי הנאה מותר. וזו הפת הבאה מכח איסורי הנאה פליגי ר' ורבנן, דר' סבר יש שבח עצים בפת, שכיון שבאה מכח אילו העצים כגוף העצים דמיא, וכמו שגוף העצים הן אסור' בהנאה אף זו הפת הנאפת מחמתו אסור' בהנאה. ורבנן סברי אין שבח עצים בפת, וכמו שכל חילופי איסורי הנאה מותר' גם זו הפת דינה כחילופי איסורי הנאה ולא הנאה ממש.
והתניא בין חדש בין ישן יוצן, לא קשיא הא ר' הא רבנן. הא דתניא יותץ ר' היא, דאמ' יש שבח עצים בפת, והכא נמי יש שבח עצים בתנור, וכשנהנה מן התנור כאילו נהנה מעצי איסור דמי. והא דתניא יוצן רבנן, דאמרי אין שבח עצים בפת, והכא נמי אין שבח עצים בתנור, אבל מיהו צונין בעי ולא שרי לכתחילה למיפא בחימום עצי ערלה. וכן נמי בבישלה על גבי גחלים, דאמרן דברי הכל הפת מותרת. דווקא בדיעבד אבל לכתחילה אין אופין בהן, שכל איסורי הנאה דווק' אפרו מותר לכתחילה אבל גחליהן אסור' ואפי' חימומן. ואמרי' אימור דשמעת ליה לר' דיש שבח עצים בפת, וזה וזה גורם אסור מי שמעת ליה. פי' התנור אינו עשוי כי אם לאופות בו, ואע"פ שנתחזק והוסק בעצי ערלה, לאחר שנצטנן אינו יכול לאופות בו אלא כן יסיקנו פעם שנייה, ונמצא שהיסק ראשון והיסק שיני גורמין לפת זו שתיאפה. והיכא שמעי' לר' דאמ' זה וזה גורם אסור, בודאי אם היה התנור עשוי למלואתו פירות ותבוא' או קטנית, אז היה חד גורם והוה (מן) [דין] שיותץ, שכשנהנה בזה התנור כאילו נהנה מעצי ערלה דמי, דיש שבח עצים בתנור, אבל כיון דלא קאי כי אם לאפייה ובלא היסק שיני אינו יכול לאופות, הוה ליה שימוש האפייה זה וזה גורם. אלא לא קשיא הא ר' אליעזר דאמ' זה וזה גורם אסור, הא כרבנן דאמ' זה וזה גורם מותר. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל הלכה כר' דאמ' יש שבח עצים בפת, וכיון דיש שבח עצים זה וזה גורם מותר.
<h2>דף כז.</h2>
הני קערות וכוסות וצלוחיות. שהוסקו בעצי ערלה אסור להשתמש בהן, דחד גורם הוא, שאינן צריכין היסק שיני, אבל תנור וקדירה שרו, שהן צריכין היסק שיני זה וזה גורם מותר. איכא דאמרי קדירה אסורה, דהא מקבלא בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא. פי' שממלאי' את הקדירה מן התבשיל שהם רוצין לבשל בתוכה קודם שיסיקו היסק שיני, ולא דמיא לתנור שלא יכניסו הפת בתוכו עד שיסיקוהו היסק שיני. ואי קשיא, מכל מקום הרי אתה מכניס לתוכו העצים ונמצא שאתה משתמש בו בגורם אחד. תשובה, שימוש העצים לא חשיב ליה שימוש, שלצורך הפת מכניסו, ועיקר השימוש הפת הוא.
בישלה על גבי גחלים דברי הכל הפת מותר'. פי' אפי' ר' דאסר לא אסר אלא בשנאפה בגוף עצי האיסור, אבל בגחליהן מותר', שכבר כלה האיסור ובטל לו, וכל שכן בתנור גרוף. אמ' רב יהודה אמ' שמואל ור' חייא בר אבא אמ' ר' יוח', חד אמ' לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסור. פי' דאכתי בעינם עומדין. וחד אמ' אפי' לוחשות נמי מותרות. שכבר בטלו העצים מעינם. ואלא דיש שבח עצים בפת היכי משכחת לה, אמ' רב פפא בשאבוקה כנגדו. פי' שהפת עומדת בצד אחד בתנור והעצים דולקין בצד אחר, ובעוד שהן דולקין שהן בעין הפת נאפת.
<h2>דף כז:</h2>
פיס'. ר' יהוד' אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. פי' אע"ג דמדאוריית' בביטול בעלמ' סגיא, כדכת' תשביתו, אפי' הכי מצוה מן המובחר היא בשריפה לר' יהוד' ובפירור לרבנן. תניא ר' יהוד' אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שיטעון שריפה, אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאר מבתיכם, בכל דבר שאתה יכול להשביתו.
<h2>דף כח.</h2>
פיס'. וחכמ' אומ' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. איבעיא להו היכי קאמ' מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים, או דיל' מפרר וזורה [לרוח] אבל לים מטיל בעייניה. ת"ש, דתניא היה מהלך במדבר ובספינה מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.
מתני'. חמץ שלנכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושלישראל אסור שנ' לא יראה לך. תניא חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו עובר בלאו, תוך זמנו עובר בלאו וכרת דברי ר' יהוד', ר' שמע' או' חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר בלא כלום, תוך זמנו עובר בלאו וכרת. פי' לפני זמנו הוא יום י"ד מו' שעות ולמעלה, ואחר זמנו הוא לאחר שעברו עליו שבעת ימי הפסח. ומניין לאוכל חמץ משש שעו' ולמעלה שהוא בלא תעשה. שנ' לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהוד'. פי' האי עליו קאי אפסח ואזמן שחיטתו קאי, והכי קאמ' מזמן שאתה מוזהר לשחוט את הפסח אל תאכל עליו חמץ, אמ' לו ר' שמע' וכי איפשר לומר כן, והרי כבר נאמ' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, בשעה שיש בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. פי' דהכי אמ' קרא אל תאכל עליו חמץ כי אם מצה, והאי עליו לאו אזמן שחיטתו קאי אלא אזמן אכילתו. מאי טע' דר' יהוד', תלתא קראי כתיבי, לא יאכל חמץ, כל מחמצת לא תאכלו, ולא תאכל עליו חמץ. חד לתוך זמנו, וחד לאחר זמנו וחד לפני זמנו. ור' שמעון חד לתוך זמנו, כל מחמצת לא תאכלו מיבעי ליה לכדתניא, חמץ, אין לי אלא שנתחמץ מאיליו. פי' ששהת העיסה עד שהחמיצה. נתחמץ על ידי דבר אחר מניין, ת"ל מחמצת. לא יאכל חמץ מיבעי ליה לכדתניא ר' יוסי הגלילי אומ' מניין לפסח מצרים שאינו נוהג חימוצו אלא יום אחד, ת"ל לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים. פי' שלא נהג איסור חמץ במצרים אלא יום אחד. ודייקי', מתני' מני, אי ר' יהוד' חמץ סתמא כת' ואפי' דנכרי. פי' דאמ' תלתא קראי כת', חד לפני זמנו וחד לתוך זמנו וחד לאחד זמנו, כי היכי דתוך זמנו כל חמץ אסור ואפי' דנכרי הם הכי נמי לאחר זמנו. ואי ר' שמעון דיש' נמי מישרא שרי. אמ' רב אחא בר יעקב לעולם ר' יהודה היא ויליף שאור דאכילה משאור דראייה, מה שאור דראייה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה, אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל שלאחרים ושלגבוה. ודווקא שאור דאכילה דלאחר זמנו, דלא קאי אלא בלאו, יליף משאור דראייה דלית ביה אלא לאו, אבל שאור דאכילה דתוך זמנו לא מצינו דאיכא כרת למילף משאור דראייה דליתיה אלא בלאו, היל' לא שרי ר' יהודה דנכרי אלא לאחר זמנו אבל תוך זמנו לא. ובדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי, ואיידי דתנא דיש' בהנאה תנא נמי דנכרי בהנאה. רבא אמ' לעולם ר' שמעון היא, ור' שמע' קנסא קא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא. פי' מן הדין דאפי' חמץ שליש' שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה, אלא מפני שעבר עליו בבל יראה קנסו אותו חכמ' שיהא אסור אפי' בהנאה, והיינו דתנן ושליש' אסור משום שנ' לא יראה לך, שזהו טעם האיסור מפני שעבר עליו בבל יראה ובל ימצא, ושלנכרי שלא עבר בבל יראה מותר אפי' באכילה. ואיידי דתנא רישא ביש' בהנאה תנא נמי דנכרי בהנאה. גרסי' בירושלמי. מות' בהנאה הא באכילה אסור, מעתה במקום שלא נהגו לוכל פת שלגוים, אבל במקום שנהגו לוכל פת שלגוים מותר אפילו באכילה. פי' מקום שנהגו לוכל הוא במקו' שאין פלטר יש', כדאמרי' בפרק אין מעמידין שלא הותרה פת שלגוים אלא במקום שאין פת יש' מצוייה, אבל במקום שמצוייה פת יש' לא הותרה. ומיבעיא לי בחמץ לפני הפסח מו' שעות ולמעלה מאי קסבר ר' שמע', מי אמרי' מאי דאמ' בולא כלום דלא בלאו, אבל איסורא מיהא איכא, כדנפק' לן מאך ביום הראשון וקאי בעשה. או דיל' כיון דאמ' בולא כלום אינו אסור מו' שעות ולמעלה אלא מדרבנן. ומצאתי כת' בירושלמי, תני האוכל חמץ לאחר חצות וכן חמץ שעבר עליו הפסח הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת דברי ר' יהוד', ר' שמע' אומ' כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה, מודה ר' שמע' באיסור שהוא אסור, ואיסורו מהו, ר' ירמיה או' איסורו דבר תורה, ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרי איסורו מדרבנן, והיל' כר' שמע' כדבענ' [למימר] לקמן.
<h2>דף כט:</h2>
אמ' רב חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, רב לטעמ', דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורי' שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. וגזרו שלא במינן אטו מינן, משום חומרא דחמץ דהוי חייב כרת ואסור בהנאה הוי. גזר שלא במינו אטו במינו, שלא בזמנו במינו אסור כר' יהודה. דאסר בחמץ שעבר עליו הפסח. שלא במינו מותר, דלא גזר שלא במינו אטו מינו, כיון דעבר עליו הפס' ולא הוי בכרת ואינו אוסר שלא במינו עד שיהא בו בנותן טעם. ושמואל אמ' חמץ בזמנו, במינו אסור בכל שהוא שלא במינו מותר. במינו אסור בכל שהוא, שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ולא גזר שלא במינו אטו מינו. הילכ' שלא במינו מותר עד שיהא בנותן טעם. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמע'. דאמ' חמץ שעבר עליו הפסח מותר, ואע"ג דאיכ' בנותן טעם מותר. ור' יוח' אמ' חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו כר' שמע'. וקיימלן דהילכ' כר' יוח' וריש לקיש.
<h2>דף ל.</h2>
אמ' רבא היל' חמץ בין במינו בין שלא במינו בזמנו אסור בנותן טעם. פי' כר' יוח', דרב' בכל דוכתא אשכחן דסביר' ליה כר' יוחנן. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. עיין מה שכתבתי בפרק השוכר בע"ז, ובערך ל"ח בספר המכריע. ומי אמ' רבא הכי, והאמ' רבא ר' שמע' קנסא קא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה, הני מילי בעיני' אבל על ידי תערובת לא, ואזדא רבא לטע'. דפסיק הל' כר' שמע'. דאמ' רבא כי הוינן בי רב נחמן כי הוו נפקי הני שבעה יומי דפסחא אמ' לן פוקו אייתו לן חמירא דבני חילא. פי' שאור שלגוים לחמץ בו את העיסה, (אע"פ) שאע"פ שהפת שלגוים אסור' השאור שלהם מותר, שהרי אין בישול. ואי קשיא, כיון שלא בזמנו מותר כל התערובת בין במינו בין שלא במינו, אמאי בטל בזמנו בין שלא במינו בנותן טעם, והרי יש לו מתירין אחר הפסח, וכל שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. תשובה, היכא אמרי' דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל דווק' יבש ביבש, שהאיסור הוא בעין ואתה רוצה לבטלו ולאכל גוף האיסור, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות וכיוצא בה, התם ודאי אמרי' דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. אבל דבר שאין ממשו קיים ואין שם אלא טעמו, כיון דבטל בששים לא יהיב טע' כאילו אין כאן איסור דמי, אע"פ שיש לו מתירין היאך נוכל לומר דלא בטיל, שהוא בטל ועומד שאין שם לא ממשו שלאיסור ולא טעמו שלאיסו', הילכך בדבר הנימוח שאין שם ממשו אלא טעמו וממשו בטל שהוא בששי' אין לומ' שם דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטילי, ואין לאומרו אלא בדבר יבש שממשו שלאיסור קיים דלא מבטלינן ליה ברוב, כדין כל האיסורין אצלו אלא באלף לא בטיל.
אמ' רב קדירות בפסח ישברו. פירש המורה רב לטעמ', דאמ' חמץ אף לאחר זמנו אסור כר' יהוד' דאית ליה במשהו, וקסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית היל' כוותיה. ואינו נראה לי, דאם כן יש להוכיח מיכן דסבר רב דנותן טעם לפגם אסור, והיכי אמ' רבא בפרק בתרא דע"ז [ס"ח ע"ב] היל' נותן טעם לפגם מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמ' דרב, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם הוא אסור ולית היל' כוותיה, ואי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ואמאי לא יליף רבא מהכא דקסבר רב נותן טעם לפגם אסור, אלא אפי' למן דאמ' נותן טעם לפגם מותר לא היה מתיר אלא התבשיל שנתבשל שם, אבל אסור להשתמש באותו הכלי לכתחילה שבלע האיסור, אי משום טע' דאין מבטלין איסור לכתחילה, אי משום טע' דגזרי' נותן טעם לפגם אטו נותן טעם לשבח, דהכי אמרי' התם בשילהי ע"ז [ע"ה ע"ב] בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכולן שנשתמשו בהן עד שלא הגעיל ולא ליבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר, לא קשיא הא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם אסור והא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם מותר, ועד כאן לא פליגי אלא בדיעבד ולמישרי ההוא בישולא, אבל להשתמש בהן לכתחילה דכול' עלמ' לא פליגי דאסור, והכא נמי אי איתה דסבר נותן טעם לפגם מותר הרי אסור להשתמש בהן לכתחילה הילכך ישברו. ואמאי', נישהינהו לאחר זמנן וניעביד בהן שלא במינן. פי' דהאמ' רב לאחר זמנו במינו אסור בכל שהו, שלא במינו מותר בכל שהוא, ומה שבלעה הקדירה אינו חשוב אלא כל שהו ומותר שלא במינו אפי' לרב. ומיכן תשובה לחכמי צרפת שאומ' בכף חולבת שהכניסה לקדירה דבכוליה משערינן ולא במאי דנפק מיניה, דאיהכי אמאי שרינן הכא שלא במינו, הרי אין ששים בתבשיל כנגד כל הקדירה. אלא ודאי במאי דבלעה קדירה משערי' דהוי משהו ולא בכל הקדירה, עיין מה שכתבתי על זה בפרק כל הבשר. גזרי' דיל' אתי למיעבד בהו במינן. פי' ולדידן נמי קדירות שאינן בני יומן דפגמן, כיון דאיכא תרתי לטיבותא דנותן טעם לפגם מותר וגם בליעת הקדיר' הוי כל שהו, אמאי אסור לאשתמושי בהו. ויש לומר דיל' מזדהמי דופני הקדירה טובא ואיכא נותן טעם. ואע"ג דנותן טעם לפגם מותר, נאסרו כולן משום גזירה בת יומא והילכך אסור להשתמש בכלי הגוים. ושמואל אמ' לא ישברו, אלא לישהינהו לאחר זמנן וניעביד בהו בין במינן בין שלא במינן, ואזדא שמואל לטעמ', דאמ' שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואילא דרישנא להו כר' שמע', ולידרוש להו, אתריה דרב הוה. והיל' כשמואל דקאי כר' שמע'.
ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא. פי' משחו אותו בשמן אליה. אסרה רבה בר אהילאי למיכליה לריפתיה אפילו במילחא, גזרי' דיל' אתי למיכלה בכמכא. פי' אסר הפת הנאפת שם לאוכלה לעולם אפי' במלח דילמא אתי למיכלה בכמכא שהוא עשוי מנסיובא דחלבא. מיתיבי, אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת כולה אסור' מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה, ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור. אלמא התנור ניתר בהסקה. תיובתה דרבה בר אהילאי. דאסר עד לעולם. תיובתא. אמ' ליה רבינא לרב אשי ומאחר דאיתותב רבה בר אהילאי (אלמא) [אמאי] אמ' רב קדירות בפסח ישברו. פי' יסיקם בתנור ויתלבנו. התם בתנור שלמתכת, הכא בשלחרש. פי' ברייתא דשרייא בהסקה מיירא בתנור שלמתכת, והכא הן קדירות שלחרש. ואיבעיתימ' זה הסיקו מבפנים וזה הסיקו מבחוץ. פי' התנור שלבריית' אע"פ שהוא שלחרש נטהר בהסקה, מפני שמסיקין אותו מבפנים וכל פליטה יוצא בהסקה, אבל הקדירות אם תלבנם בתנור הוי הסקה מבחוץ ולפיכך אין מועיל בהן הליבון. הכא נמי ליעביד להו הסקה מבפנים, חייס עליהו דיל' פקעי. פי' ולא יסיקם יפה כל צורכן. הילכך האי בוכיא הסיקו מבפני' הוא ואסור. פי' כלי חרס הוא פשוט, ומשימין בתוכו חררה על הגחלים ונאפת בתוכו, ואסור לאופות בו מצה, שכשמסיקין אותו מבחוץ אינו פולט בליעת חמץ שבתוכו. ואי מלייה גומרי שפיר דמי. פי' כיון שמבפנים הסיקוהו פלט כל בליעת החמץ.
<h2>דף ל:</h2>
אמר ליה רבינ' לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, אמ' ליה לדידי חדתתא עבדין לי. אמ' ליה למר איפשר ליה, למאי דלא איפשר ליה מאי, אמ' ליה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להי ולקתייהו ברותחין. והיל' אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. עיין בערך מ"א בספר המכריע, שפירשתי כל זה בסכינין גדולים שצולין בראשיהן חמץ כמין שפוד, אבל [שאר סכינין די] בשיפה בלבד, כדתנן בשילהי ע"ז [ע"ה ע"ב] הסכין שפה והיא טהורה. אמ' רב הונ' בריה דרב יהושע עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון, קסבר כבולעו כך פולטו. פי' כף גדולה שמגיסין בה את הקדירה, כדכת' ובשלו בפרור. בעו מיניה מאמימר הני מני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא. פי' קערות שלחרס מצופות בעופרת. ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי, משום דמצרפי ובלעי. פי' בירוקות מערבין עם העופרת צריף, אלום בלעז, והצריף הוא בולע הרבה. כי תיבעי לך חיורי ואוכמי. והיכא דאית בהו קרטופני לא תיבעי לך דודאי אסירי. פי' סדקין, שבולע החרס (דרך) [דרק] בסכינין קטנים שמשתמשין בהן בחתיכה נטהרין הסדקין. כי תיבעי לך היכא דשיעי מאי. אמ' ליה חזינא דמדייתי ואסירי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. פי' מידייתי מזיעין מדופנן החיצון, אלמא לא יועילו לו כיסוי העופרת שבפנים שלא יבלע, כיון שהחרס בולע אין לך לו תקנה לצאת מידי גיעולו לעולם, כדכת' וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. ומאי שנא מדלעניין יין נסך דדרש מרימר מאני דקוניא בין אוכמי בין ירוקי בין חיורי שרו. אמ' ליה זה תשמישו על ידי חמין וזה תשמישו על ידי צונין. ולית היל' כאמימר, אלא כרב זביד דאמ' ירוקי אסירי. עיין מה שכתבתי בפרק אין מעמידין.
אמ' רב חנן בר יצחק אמ' רב חייא בר אשי אמ' שמואל, כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונין משתמש בהן מצה בצונין, חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה. אמ' רבה הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא כולה שתא, כבית שאור שחימוצו קשה דמו. פי' עריבות שלחרס שלשין בהן ומשהין בהן העיסה עד שתחמיץ. פשיט', מהו דתימ' כיון דרויחאן שליט בהו אוירא, קמ"ל. ועל הגעלת האילפסין שלנו שהן חצובין מאבני שיש ראיתי חלוקות בין רבותיי הקדמונים, והנכון בעיני שדינן ככלי חרש, שכמו שהשוה אותם התנא במסכת כלים לעניין טומאה לכלי חרס שהן מיטמאין מאוירן ולא מגבן בכלי חרס, כך הן שוין לעניין הגעלתן ואין להן טהרה לעולם. והרי מעשים בכל יום כשתדליק שברי האלפסין כך הם דולקין כעץ מפני הבליעה שבלעו ואינה נפלטת, ואם תרחץ האילפס יפה ותגעיל אותו ברותחין לעולם הוא מזיע, לפיכך הוא ככלי חרש שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. עיין בערך ס"ב בספר המכריע.
מתני'. נכרי שהלוה את ישראל על חמיצו אחר הפסח מותר בהנאה. וישר' שהלוה את הנכרי על חמיצו אחר הפסח אסור בהנאה. חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער, רבן שמע' בן גמליאל אומ' כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. פי' נכרי שהלוה את ישרא' ושיעבד לו חמיצו ועשאו לו אפותיקי, והתנה עמו שאם לא יפרענו עד זמן פל' שיהא החמץ שלו, והגיע הזמן ולא פרעו, והוחלט החמץ לגוי, אע"פ שכל ימות הפסח לא הוחלט לו, ואם היה פורעו יש' היה החמץ שליש', ונמצא שכל ימות הפסח ברשות יש' הוה קאי, והוה ליה חמץ שליש' שעבר עליו הפסח, אפי' הכי כיון דמטא זמניה לאחר הפסח למיפרעיה ולא פרעיה איגלאי מילתא דחמץ שלנכרי הואי משעה דאוזפיה, והוה ליה חמץ שלנכרי שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה. אבל אם לא התנה עמו זה התנאי שאם לא יפרענו מיכן ועד זמן פל' שיהא חלוט לו, אע"פ שאחריכן החליטו לו אסור, דהשתא כשמחליטו לו הוא שלנכרי, אבל כל ימות הפסח דיש' הוה. ואינו מותר אלא כשהתנה עמו כך משעת הלואה וקבע לו זמן הפרעון אחר הפסח והגיע הזמן ולא פרעו והוחלט לו, התם אמרי' שהוא מותר דאיגלאי מילתא דמשעה דאוזפיה הוה ליה דנכרי. וכענין זה מתפרש יש' שהלוה את הנכרי על חמיצו.
איתמר, בעל חוב אביי אמ' למפרע הוא גובה, ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא גובה. פי' ראובן שהלוה מנה לשמעון עד זמן פל', דמסתמא קרקעותיו הן משועבדות לו, שאם לא יפרע לו בזמנו גובה מהן חובו, ואם הלוה לו מנה בניסן והגיע הזמן ולא פרעו והלך בתשרי לבית דין וירדו לנכסי שמעון והגבו לו שדה אחת בחובו, אביי אמ' למפרע הוא גובה, שאע"פ שאין מגבין אלא בתשרי איגלאי מילתא דמניסן דאוזפיה הוות האי שדה מיניה דידיה, ורבא אמ' אינו גובה, ואינה נעשית שלו אלא מתשרי ואילך הוחלטה לו. כל היכא דאקדיש לווה וזבין לווה. אותה השדה בתוך זה הזמן בין ניסן לתשרי. דכול' עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק. ואפילו לרבא דאמ' עד עכשיו היו ברשות לוה, מודה דאתי מלוה וטריף שעבודו מן הלקוחות בחנם ואתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט, כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ואע"ג דאמ' רבא [כתובות נ"ט ע"ב] הקדש חמץ שחרור מוציאו מיד שעבוד, דווקא קדושת הגוף קאמ' רבא, כגון קונמות או בהמה לקרבן או בגד שפירשו על המת, כההוא דיבמות [ס"ו ע"ב] בההוא אצטלא דמילתא דפרשוה אמיתנא דהוות משעבדא לכתובת אשה ואמ' רבא קנייה מיתנא, אבל קדושת דמים לא אמ'. כי פליגי דאקדיש מלוה את השדה בתוך זה הזמן השדה המשועבדת לו, ולא הקדיש החוב אלא הקרקע, והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו לווה והוא בא לגבותה חוזר בו מן ההקדש, אינמי זבין מלוה את השדה לאחר בתוך זה הזמן ועכשי' רוצה לחזור בו.
<h2>דף לא.</h2>
אביי אמ' למפרע הוא גובה, כיון דמטא זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דברשותיה הוה קאי, ושפיר אקדיש ושפיר זבין. ורבא אמ' מיכן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוו ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי, אשתכח דהשתא הוא דקא קני. וקיימלן דאביי ורבא הלכה כרבא. ואותבינן ליה לרבא מיהא. דתנן, נכרי שהלוה את ישראל על חמיצו אחר הפסח מותר בהנאה, אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטי להכי מותר בהנאה דברשותא דגוי קאי, אלא אי אמרת מיכן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל קאי. פי' כך הוא שיעבוד הקרקע מסתמא כמו שיעבוד המטלטלין בפירוש, שאין המטלטלין משתעבדין מסתמא עד שיעשה אפותיקי בפירוש, אבל הקרקעות הם משתעבדין מסתמא, ודין שיעבוד המטלטלין בפירוש עם שעבוד הקרקעות בסתם שוה, וקשיא מתני' לרבא. ופריק רבא, הכא במאי עסיק' בשהרהינו אצלו. פי' לעולם אם היה חמץ בבית ישראל אע"פ [ששיעבדו] לנכרי דמטא זמניה ולא פרעיה לאחר הפסח, כל ימות הפסח ברשותא דישראל קאי, דמיכן ולהבא הוא גובה, ומתניתא דקתני מותר בהנאה כגון שהרהינו אצלו ומסרו לו ושם אותו בביתו שלגוי והתנה לו אם לא יפרענו עד זמן פלוני שקצב לו אחר הפסח יהא חלוט לו, וכיון דקאי חמץ ברשותו שלגוי קנאו הגוי, דבעל חוב קונה משכון.
<h2>דף לא:</h2>
כדר' יצחק דאמ' מניין לבעל חוב שקונה משכון. פי' כשבית דין ממשכנין את הלווה שום מטלטל ונותנין למלוה כדי לגבות חובו ממנו, קנאו המלוה והרי הוא שלו ויכול לקדש בו את האשה, כדאמ' בפרק קמא דקידושין [ח' ע"ב]. וכן דומה כשהרהינו אצלו על דעת שיהא חלוט לו אם לא יפרענו, דלגוביינא יהביה נהליה. ולא דמי למלוה את חבירו על המשכון, דהתם לא לגוביינא יהביה נהליה שימכרנו ויפרע ממנו אלא שיהא בוטח עליו שלא יכפור לו חובו, והילכך התם לא קנייה ולא הוי עליה אלא שומר שכר בעבור שהוא בטוח בו על מעותיו, אבל האי דיהביה נהליה לגוביינא קנייה קניין גמור וחייב אפילו באונסין. ואסיק' דווק' ישראל מישראל קונה משכון, אבל גוי מיש' לא, ומתני' דקתני מותר. דאמ' לו מעכשיו. פי' דאמ' ליה הכי מעכשיו יהא קנוי לך אם לא אפרעך עד זמן פל', דכיון דאמ' ליה מעכשיו והגיע הזמן ולא פרעו ודאי איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא קנייה. ודווקא כשהרהינו אצלו וקנאו בביתו אז קנאו מיד כשאמ' לו מעכשיו, אבל אם היה עומד בבית ישראל אע"ג דאמ' ליה מעכשיו לא קנאו עד שימשכנו אליו, הילכך תרויהו בענן, כשהרהינו ודאמ' ליה מעכשיו.
פיס' חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. פי' ואינו צרי' לפקח מעליו את הגל. אמ' רב חסד' וצריך שיבטלנו בלבו. פי' שמא יפקח עליו הגל במועד ונמצא עובר בלאו, וכיון דלא עבר עליה בבל יראה אותו החמץ מותר באכילה לאחר הפסח, שהרי הל' כר' שמע' ובחמץ שעבר עליו הפסח קניס ר' שמע' ואסר משום דקא עבר עליה בבל יראה, אבל הכא דלא עבר עליה בבל יראה שרי. רבן שמע' בן גמליאל אומ' כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. תנא, כמה חפישת הכלב שלשה טפחים.
מתני'. האוכל תרומה חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים. פי' בשוגג ששגג בתרומה ואפי' הזיד בחמץ משלם קרן וחומש, ואע"ג דלא הוות שויא מידי, דחמץ בפסח אסור בהנאה, מיהו שוגג בתרומה כת' ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש, דבר הראוי להיות קודש שאינו יכול לשלם לו מעות אלא פירות והתשלומין נעשין תרומה, ולאו לפי דמים משלם אלא לפי מידה משלם, הילכך לאו בתר דמים אזלינן. ובמזיד, שהזיד בתרומה, אפי' שגג בחמץ, פטור מן התשלומין. ומדמי העצים, אם תרומה טמאה היא אין משלם דמי עצים שהיתה ראויה להסיק תחת תבשילו, משום דמזיד דתרומה אין בו חומש ואין תשלומין לכפרה, ואין נעשין תרומה, דגבי חומש בשגגה כת', אבל מזיד אינו אלא כשאר גזלן בעלמ' ומשלם מעות, ולפי דמים ולא לפי מידה, וחמץ בפסח לאו בר דמים הוא דאסור בהנאה ואף להסיק ולאו הוי חזי ולא מידי אפסדיה. והכי תנן בפרק ו' דתרומות [מ"א], האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש, אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך אחד תרומה טמאה ואחד תרומה (גדולה) טהורה, משלם חומשה וחומש חומשה ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והן נעשין תרומה והתשלומין תרומה, ואם רצה הכהן [למחול אינו] מוחל, אלמא תשלומי מזיד יקראו תשלומי כהן. הילכך כיון שחמץ בפסח אסור בהנאה לאו בר תשלומין הוא, אבל תשלומי שוגג אינן תשלומי כהן, שהרי אינו רשיי למחול אותם ואינן באין אלא לכפרת נפשו, והילכך אע"ג דחמץ לא חזי לכהן מידי חייב לשלם כדי שתהא לו כפרה.
<h2>דף לה.</h2>
מתני'. אילו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחטין ובשעורין ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. בדמיי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שיני והקדש שנפדו, הכהנים בחלה ובתרומה, אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שיני והקדש שלא נפדו. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן למכור בשוק יוצא בהן. פי' אילו חמשה מיני תבואה נקראין לחם, ואדם יוצא בהן ידי חובת מצה בלילה הראשון, כדכת' בערב תאכלו מצות, הכת' קבעו חובה בלילה הראשון, ולגבי מצה כת' לחם עני.
תנא כוסמין מין חטין, שיבולת שועל ושיפון מין שעורין. פירש המורה מין חטין לעניין תרומה, שאין תורמין על שאינו מינו, ותורמין חטין על כוסמין. ואינו נראה לי, דהכי תנן בריש כלאים [פ"א מ"א] החטין והזונין אינן כלאים זה בזה, השעורין ושיבולת שועל והכוסמין והשיפון והפול והספיר והפרקדן והטופח ופול הלבן והשעועית אינן כלאים זה בזה, ודווק' כמו שמפורשין במשנה זוגות זוגות אינן כלאים, הא מין מזוג זה ומין מזוג זה כלאין הן, כדאי' לקמן גבי ירקות בפרקין [ל"ט ע"א] אמ' רב זוגות זוגות שנינו, ושמעי' מינה דכוסמין וחטין כלאים הן, וכן נמי שעורין ושיפון כלאים הן. ובפרק ד' דחלה [מ"א ומ"ב] תנן נשים שעשו ב' קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין אחד פטורין, ובזמן שהן שלאשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור, אי זהו מין במינו, החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין, והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטין. הנה מצאנו שהכוסמין מין חטין, מה שאין כן בשיבולת שועל ושיפון. ודווקא כשנילושו זה בזה מצטרפין לשיעור חלה, אבל אם לש כשיעור חלה מכוסמין וכשיעור חלה מחטין אין מפרישין מזה על זה. ואם טחן ובלל הקמח שלכולן חמשת המינין מצטרפין אפילו חטין ושעורין, כדתנן בריש חלה [פ"א מ"א] חמשה דברים חייבין בחלה החטין והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אילו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. הני אין, אורז ודוחן לא, מנהני מילי. אמ' ריש לקיש וכן תנא דבי ר' ישמעאל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח משום מצה, יצאו אילו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. ירושלמי [חלה פ"א ה"א], בדקו ולא מצאו הבא לידי חימוץ אלא ה' מינין בלבד, אבל שאר המינין אינן באין [לידי] חימוץ אלא לידי סירחון. וגרסי' התם, שמואל בר נחמני שמע כולהון מהדין קריה ושם חיטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו, חיטה אילו חטין, שורה זו שיבולת שועל, ולמה נקרא שורה שעשויה כשורה, שעורה אילו השעורי', נסמן זו השיפה, וכוסמת זו כוסמין, גבולתו עד כאן גבולו שללחם. מתני' דלא כר' יוחנן בן נורי, דתניא ר' יוחנ' בן נורי אומ' אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת. מפני שקרוב להחמיץ, ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי אלא כסתם משנה, ומשמ' שמותר אדם לבשל אורז ודוחן בפסח, כיון שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון, ש"מ דאפי' חמץ נוקשה לא עבדי ושרו לכתחילה.
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ריש לקיש עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. ואסיק רב אידי בר אבין היינו טעמ' דריש לקיש משום דהוו להו מי פירות ומי פירות אין מחמיצין. פי' לקמן בענן למימר דמי פירו' אין מחמיצין כלל, ומותר לבשל הקמח עם השמן, דמי פירות אין מחמיצין אפי' חמץ נוקשה. והכא דאמרי' אין חייבין על חימוצה כרת, דמשמ' כרת הוא דלא מיחייב, משום דלא הוי חמץ גמור, אבל חמץ נוקשה הוי, הכא מיירי בעיסה שנילושה במים ועירב בה יין ושמן ודבש והילכך הוי חמץ נוקשה מפני תערובת המים, וחמץ גמור לא הוי מפני תערובת מי פירות, אבל מי פירות בלחוד אין מחמיצין כלל.
<h2>דף לה:</h2>
בדמיי, הא לא קא חזי ליה. כיון דאילו מפקר להו לנכסיה הוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה, דתנן מאכילין את העניים דמיי ואת האכסניא דמיי. פי' חיילות ישראל שמטיל המלך על העיירות לפרנסן והרי הן כעניים.
ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. פשיט', לא צריכה כגון שהקדימו בשבלים והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה, וכדר' אבהו דאמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, שנ' והרמותם ממנו תרומת י"י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר. אמ' ליה רב פפא לאביי איהכי אפי' הקדימו בכרי נמי, אמ' ליה עלך אמ' קרא מכל מעשרותיכם תרימו. ומה ראית האי אידגן והאי לא אידגן. — ובמעשר שיני והקדש שניפדו. פשי', הכא במאי עסיקי' שנתן את הקרן ולא נתן את החומש, והקמ"ל דאין חומש מעכב. — הכהנים בחלה ובתרומה. פשיט', מהו דתימ' מצה שוה בכל אדם בענן, קמ"ל. — אבל לא בטבל. פשיט', לא צריכא בטבל טבול מדרבנן. היכי דמי, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. — ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו. פשיט', מהו דתימ' כדאמ' ליה רב פפא לאביי, קמ"ל כדשני ליה. — ולא במעשר שיני והקדש שלא ניפדו. פשיט', מאי לא נפדו לא נפדו כהילכתן. מעשר שיני שפדאו על אסימון ורחמ' אמ' וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה. הקדש שחיללו על גב קרקע ורחמ' אמ' ונתן הכסף וקם לו. תנ' רב', יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל שלא ניתקן כל צורכו שניטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שיני. ואפי' מעשר עני מניין, ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, מי שאיסורו בבל תאכל חמץ, יצא זה שאין איסורו משום אל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל.
<h2>דף לו.</h2>
תנו רבנ', יכול יצא אדם ידי חובתו במעשר שיני בירושלם, ת"ל לחם עוני, מי שנאכל באנינות, יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דכת' לא אכלתי באוני ממנו, דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבה אומ' מצות מצות ריבה, אם כן מה ת"ל לחם עני, פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. וסתם מתני' כר' עקיבה, דתנן ולא במעשר שיני שלא נפדה, ומשמ' חוץ לירושלם שהוא אסור באכילה, אבל בירושלם שמות' באכילה יוצא, והיל' כר' עקיבה. וסבר ר' עקיב' בשמן ודבש לא, והתניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רבן גמליאל אומ' תשרף מיד. פי' מפני שמי פירות ממהרין להחמיץ מיד ואין אדם יכול ליזהר בהן, הילכך ישרף מיד. וחכמ' אומ' תאפה מיד. פי' קסברי אמת שממהרין חימוצה, אבל לא כך שלא יוכל להזהר בהן אלא תאפה מיד טרם שיחמיצו. אמ' ר' עקיבה שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר. פי' שבת שבתוך הפסח שבתתי אצלן ולשתי להם ולא אמרו לי דבר, דמי פירות אין מחמיצין. ואע"פ שאין לשין בו (אין) מקטפין בו. אתאן לתנא קמא. וחכמ' אומ' את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין. אלמא דר' עקיבה מתיר ללוש בהן ביין ושמן ודבש. ומהדר, לא קשיא הא ביום טוב ראשון. דבענן לחם עני. הא ביום טוב שיני. דלא בענן לחם עני. והיה מתיר, שמי פירות אין מחמיצין. כדאמ' להו ר' יהושע בן לוי לבריה, יומא קמא לא תלושו לי בדובשא, מיכן ואילך לושו לי. וקם ליה ר' יהושע בן לוי כר' עקיב', והילכך הל' כר' עקיבה, ואע"ג דקיימלן יחיד ורבים הלכ' כרבי', הכא הלכ' כר' עקיבה משום דקם ליה ר' יהושע בן לוי כוותיה, ולא אשכחן שום אמורא דפליג עליה. ולקמ' [מ' ע"א] נמי אמרי' דקסבר רבא דמי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף לו:</h2>
ת"ר, לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. פי' שחולטין את החלה ברותחין וזהו דרך עשירות, ואשישה היא חלה גדו'. יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה בלבד. פי' פת קיבר שניטל כל ההדר שלה. ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצתו שלשלמה. אם כן מה ת"ל לחם עני, פרט לחלוט ואשישה. מאי משמ' דאשישה לישנא דחשיבותא היא, דכת' ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחד ואשפר אחד ואשישה אחת. ואמ' רב חנן בר רבא אשפר אחד מששה בפר, ואשישה אחד מששה באיפה. והאי חלוט דממעטינן אע"ג דהדר אפייה בתנור דאיקרי לחם, אפי' הכי אין יוצאין בו (אלא) בלילה הראשון משום דהוי מצה עשירה, אבל אי לא הדר ואפייה בתנור אלא שבקיה הכי, אינמי הדר ועבדיה באילפס, למן דאמ' מעשה אילפס פטורין, תיפוק לי דלא נפיק ביה משום דלא איקרי לחם ולא אצטריך למעוטיה מעוני משום דהוי מצה עשירה. וכיון דבכל חלוט לא נפיק, בין דלא הדר ואפייה בתנור ובין דהדר ואפייה, קשיא לי טובא מאי דאמרי' בפרק החולץ [מ' ע"א] גבי מנחה יכול רצה חלוט אוכלה רצה מצה אוכלה, ת"ל מצות יאכל, האי חלוט היכי דמיא, אי מצה היא מצה היא אי לאו מצה היא מצות אמ' רחמנא, לעולם מצה היא ולהכי תנא ביה קרא מצות יאכל לעכב לומר שאינו ראוי למנחות, ואלא חלוט דקאמרי' מצה היא למאי היל', אמ' רבינא לומ' שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, והא הכא אמרי' פרט לחלוט דאלמא לא נפקינן בחלוט כלל. ונראה לי, דהכי בענן למיגרס התם אמ' רבינא לומר שאדם רשיי לאוכלו בפסח, כיון דחלטיה ברותחין שוב אינו מחמיץ לעול' אלא מצה הוי, וכדתניא לקמן [ל"ז ע"ב] אילו דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי שבישלו וחלוט שחלטו ברותחין.
<h2>דף לז.</h2>
ת"ר, יוצאין בפת נקייה ובסריקין המצויירין בפסח, אע"פ שאמרו אין עושין סריקין מצויירי' בפסח. פי' אע"פ שלכתחילה אסו' לעשותן, דיעבד שפיר דמי. אמ' ר' יהוד' מעשה בבייתוס בן זונן שבא לפני חכמים ביבנה ואמ' להם מהו לעשות סריקין המצויירין בפסח, אמרו לו אסור, מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן, אמ' להם איפשר שיעשנה בדפוס ויקבענה כיון, יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין. אמ' ר' אלעזר בר צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רב' גמל' והביאו סריקין המצויירין לפניו, אמרתי לו לא כך אמרו חכמ' אין עושין סריקין המצויירין, אמ' לי בני לא שלכל אדם אמרו אלא שלנחתומין. פי' בעל הבית אינו מקפיד על ציורן כל כך ואינו שוהה עליהן, אבל הנחתומין שמוכרין אותן בשוק מקפידין על ציורן ושוהין עליהן. איכא דאמרי לא שלנחתומין אמרו אלא שלכל אדם. פי' נחתומין הן בקיאין ואינן שוהין עליהן, אבל שאר בני אדם שאינן בקיאין שוהין עליהן, והילכך כולן אסורין. ר' יוסי אומ' עושין סריקין המצויירין מין רקיקין ואין עושין סריקין מין גלוסקאות. פי' הרקיקין שהן דקין אין מחמיצין מהרה, והגלוסקאות שהן עבין מחמיצי' מהרה אם שוהה לציירן.
ת"ר הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה. פי' סופגנין עשויין כספוג, ודובשנין נילושו בדבש, והאסקריטין צפיחיות מתר' אסקריטוון. וכל אילו לשין עיסתן רכה ואינן קרויין לחם, והמדומע פטור מן החלה שהיא מעורבת שם, דכת' חלה תרימו תרומה, ולא שכבר היא תרומה. וחלת המסרת, אמ' ר' יהושע בן לוי זה חלוט שלבעלי בתים. פי' שאינו נאפה בתנור אלא חולטין ברותחין, וכיון שאינו אפוי כדרך לחם אינו חייב בחלה, דמלחם הארץ כת'. אמ' ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן. פי' ולפיכך הן פטור', דאין לחם אלא האפוי בתנור, כדכת' לחמכם בתנור אחד. ור' יוח' [אמר] מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה. ומשום הכי לא מיקרו לחם, שלא נאפו באור, ולא קאי ר' יוח' אלא בסופגנין ודובשנין ואסקריטין, אבל לא בחלת המסרת, דהא מסרת קתני ומפרשי' דהוא חלוט, והיל' (לרבא) [ליכא] לאוקומה שעשאה בחמה. ולא פליגי ר' יוח' וריש לקיש אלא במעשה אילפס, אבל בחלוט ברותחין מודה ליה דלאו לחם הוא, ובמעשה אלפס נמי דפליגי נראה לי דווקא ביבש, ששם העוגה באלפס יבש והניח האילפס על גבי האור, אבל אם שם שמן באלפס כמו שאנו מטגנין במרחשת ספוגין וצפחיות וחררות זהו חלוט גמור, שהרי מרתיחין השמן שבתוכה תחילה ואחר כך נותנין את העיסה לתוכה, ומה לי חלוט שחלטו במים רותחין ומה לי בשמן רותח, הילכך כולי עלמ' לא פליגי בהני דידן דמטגנין במרחשת, דלאו לחם איקרו, ואין מברכין עליהו אלא בורא מיני מזונות. תדע דבאילפס יבש פליגי, דהא אמרי' לקמן הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו מאי, ואי דאיכ' שמן באילפס היאך מדליקין האבוקה כנגדו, אלא ודאי באילפס יבש עסיקי', ומפני שיש בו ממעשה תנור שמדביקין בו ולבסוף מרתיחין פליגי ביה ר' יוחנ' וריש לקיש. מיתיבי הסופגנין והדובשנין והאסקריטין עשאן באילפס חייבן, בחמה פטורין, תיובתא דריש לקיש. אמ' עולא אמ' ריש לקיש הכא במאי עסיקי' כגון שהרתיח ולבסוף הדביק. פי' דהוה ליה כעין מעשה תנור, ובהא מודה ריש לקיש, ולא פליג על ר' יוחנ' אלא בהדביק ולבסוף הרתיח.
<h2>דף לז:</h2>
ת"ש, המעיסה בית שמי פוטרי' ובית הלל מחייבין, החליטה בית שמי מחייבין ובית הלל פוטרין. ואי זו המעיסה ואי זו החליטה, מעיסה קמח על גבי מוגלשין, חליטה מוגלשין על גבי קמח. ר' ישמעאל ביר' יוסי או' משום אביו זה וזה לפטור, ואמרי לה זה וזה לחיוב, וחכמ' אומ' אחד זה ואחד זה עשאן באילפס פטור בתנור חייבין. פי' מוגלשין הן מורתחין. ואמרי', מאי שנא מעיסה ומאי שנא חליטה. פי' שאין לומר (דאין לומר) דקמח על גבי מוגלשין הוי כלי ראשון ומוגלשין על גבי קמח הוי כלי שיני, וקיימלן דכלי שיני אינו מבשל, דודאי אי הוה מערה מוגלשין בכלי שיני והוה יהיב קמח עליהו הוה חשיב כלי שיני, אבל כיון דמכלי ראשון מערה ושופך על גבי הקמח כלי ראשון חשיב, שהרי לא הורקו הרותחין מכלי אל כלי, וכך דומה כאילו שם הקמח על גבי (הקמח) מוגלשין בכלי ראשון. ומיכן תשובה למורה שכתב בפרדס שחיבר אין עושין מורסן לעופות בשני ימים טובים הראשונים, משום שנ' לכם לצורכיכם ולא לצורך בהמתכם, אבל בחולו שלמועד שרי, ובחולו של פסח צריך שינוי שלא יבא לידי חימוץ, היל' צריך להכניס הסובין לתוך המים הרותחין כשהן בכלי על האור, וכל שעה שהוא ממרס הסובין לתוך המים, ובעניין הזה מותר, אבל יזהר שלא יערה המים על הסובין בכלי שיני פן יחמיץ. והכא אמרי' דלא שנא. ובירושלמי [פ"ב ה"ו] אמרי' לקמן גבי אין שורין המורסן לתרנגולין אבל חולטין בין חמין לתוך מורסן בין מורסן לתוך חמין. אמ' רב יהודה אמ' שמואל וכן אמ' רב יהודה ואיתימא ר' יהושע בן לוי כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו, תברה מי ששנה זו לא שנה זו. פי' המחייב בזו מחייב בזו והפוטר בזו פוטר בזו. והאי דאפיך פלוגתיהו, לאו חד תנא אמרינהו וקשיין אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו, ומאן דמחייב במעיסה מחייב בחליטה, ומאן דפטר בחליטה פטר במעיסה. ותנא קמא סבר דבית הלל מחייבין במעיסה ובחליטה, ואע"ג דחליטה לקמח ברותחין כיון דעבדיה עיסה ואפייה בתנור לחם מיקרי, ותנא בתרא סבר דבית הלל פטרי, דכיון דחלטיה לקמח הוה ליה אפוי ואע"ג דהדר ואפייה בתנור לא אהני ליה מידי ולאו לחם איקרי. ור' ישמעאל ביר' יוסי אמ' מש' אביו דבזה ובזה בית הלל פוטרין, ואמרי לה דמחייב' קאמ'. וחכמ' נמי סברי דבית הלל מחייב', כיון דהדר אפייה בתנור אהני ליה לשווייה לחם, הילכך קאמרי אם חזר ואפאו באילפס אז פטורין מש' דמעשה אילפס לא מיקרו לחם (אבל אם חזר ואפאו באילפס אז פטורין מע' דמעשה אילפס לא מיקרו לחם) אבל אם חזר ואפאו בתנור חייב אע"ג דעבדינהו חלוט מעיקרא, כיון דהדר אפייה בתנור לחם מיקרי. קתני מיהת וחכמ' אומ' אחד זה ואחד זה עשאן באילפס פטור' בתנור חייב' תיובת' דר' יוח', אמ' לך ר' יוח' תנאי היא, דתניא יכול יהו המעיסה והחליטה חייב' בחלה, ת"ל לחם, ר' יהודה אומ' אין לחם אלא האפוי בתנור, ר' יהודה היינו תנא קמא, אלא לאו מעשה אילפס איכא ביניהו דתנא קמא סבר מעשה אילפס חייב' ור' יהוד' סבר מעשה אילפס פטור'. וקיימלן ר' יוחנ' וריש לקיש הלכ' כר' יוחנן. עיין בערך ס"ג בספר המכריע.
<h2>דף לח.</h2>
פיס'. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן, למכור בשוק יוצא בהן. פי' אם היה לו זבח תודה, או שהיה נזיר ועשה החלות והרקיקין לצורך קורבנו, אינו יוצא בהן ידי חובתו בפסח. ובעל כורחין כשלא הקדישן אפילו בפה מיירי, אלא שהזמינן בכך, שאילו היה מקדישן בפה היתה קדושה חלה עליהן ליאסר באכילה כי אם על הזבח ותודה אינה קריבה בפסח מפני חמץ שבה, הילכך חולין גמורין הן, אלא שלשן ואפאן לשם קרבנו. ואמרי' מנהני מילי. פי' כיון שחולין גמורין הן למה אינו יוצא בהן. אמ' רבה אמ' קרא ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. פי' משעת לישתה שמור אותה לשם מצה, דבענן שיעשה לה שימור לשם מצה, וזהו השימור שלה שילוש אותה לשם מצה, אבל זו נילושה לשם זבח ולא לשם מצה חולין, ומשום הכי אינו יוצא בה. רב יוסף אמ' אמ' קרא שבעת ימים תאכל מצות, מצה הנאכלת לשבעה, יצאת זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום אחד. פי' בענן שתהא לישתה לשם שבעה, וכשעשאן למכור בשוק למי שיש לו תודה או קרבן נזיר הן כשירין אע"פ שנילושין לשם זבח ולשם יום אחד. מאי טע', אמ' רבה כל לשוק אימלוכי אימליך ואמ' אי מזדבני מזדבני ואילא איפוק ביה לשם מצה.
<h2>דף לט.</h2>
מתני'. אילו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת בעולשין בתמכה ובחרחבינה ובמרור. יוצאין בהן בין לחין בין יבישין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. ומצטרפין בכזית. ויוצאין בקלח שלהן, בדמיי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שיני והקדש שניפדו. רבינא אשכחיה לרב אחא בר יעקב דהוה מהדר אמררייתא, אמ' ליה מאי דעתיך דמרירן טפי, והא אנן חזרת תנן. פי' לקמן בערבי פסחים [קי"ד ע"א] תנן הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת, הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. אלמא אינו מברך על אכילת מרור אלא על החזרת. ותנא דבי שמואל חזרת. ואמ' ר' אושעיא מצוה בחזרת. ואמ' רבא מאי חסא דחס רחמ' עלן. ואמ' ר' שמואל בר נחמני אמ' ר' (יוח') יונתן, למה נמשלו מצריים כמרור לומר לך מה מרור זה תחילתו רך וסופו קשה אף מצרים תחילתן רך וסופן קשה. ירושלמי [פ"ב ה"ה], מה חזרת תחילתו מתוק וסופו מר, כך מצריים עשו לאבותינו בתחילה במיטב הארץ הושב וגו', ואחר כך וימררו את חייהם. אמ' ליה הדרי בי.
<h2>דף לט:</h2>
פיס'. יוצאין בהן בין לחין בין יבישין. אמ' רב חסדא לא שנו אלא קלח, אבל עלין לחין אין יבישין לא. אבל לא כבושין. פי' במים או בחומץ, ולא שלוקין בפני עצמן ולא מבושלין עם בשר. תנא אין יוצאין בהן כמושין, משום ר' אלעזר ביר' צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין. והיל' יוצאין בכמושין, דתניא יוצאין בהן בין לחין בין (כבושין) [יבישין] דברי ר' מאיר, וחכמ' אומ' לחין יוצאין בהן יבישין אין יוצאין בהן. ושוין שיוצאין בהן כמושין.
מתני'. אין שורין את המורסן לתרנגולין, אבל חולטין. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה לבית המרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. פי' אין שורין את המורסן שלא יחמיץ, אבל חולטין אותן ברותחין, שכל דבר שהוא חלוט ברותחין שוב אינו מחמיץ. תנ' רבנ', אילו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. מבושל אדמבשל ליה אחמועי מחמע, אמ' רב פפא אפוי שבישלו קאמרינן. ומכח הלכה זו משמע שהיה מותר לעשות לביבות בפסח, שמרתיחין תחילה המים ואחר כך משליכין אותן לתוך הקדירה, וכן כל מיני עיסה וקמחין המתבשלין בקדירה ברותחין, דזהו חלוט שמתיר התנא. וכן נמי מותר לטגן במרחשת ספוגין וצפיחיות, דהא מרתיחין השמן תחילה ואחר כך נותנין לתוכה, אלא כיון דשדרו ממתיבתא דאין בקיאין בחליטה ואסרו אותה, גם מיני מרחשת אסורי' הן. ואע"ג דשמן הן מי פירות עיסה נילושה במים ומפני חום המרחשת ממהרת להחמיץ אם אינו בקי בחליטה.
תניא ר' יוסי ביר' יהודה אומ' קמח שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. אמ' רב פפא והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. פי' טירוד הדלף שהוא יורד בתוכו זה אחר זה אינו מניחו להחמיץ. אמרי דבי ר' שילא ותיקא שרי, והתניא ותיקא אסור, לא קשיא כאן במשחא ומלחא כאן במיא ובמלחא. פי' ותיקא קמח מבושל, ובמיא ובמלחא אסור, כדאמרן דאדמבשל ליה מחמע, אבל במשחא ומלחא שרי שמי פירות אין מחמיצין. ומיכן מוכיח שמי פירות הן מותרין לכתחילה. אמ' מר זוטרא לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבשונא, דילמ' לא בשיל שפיר ואתי לידי חימועא. פי' היו נותנין קמח לתוך התבשיל כדי לעבותו ולעשותו כמין מקפה, כדאמרן בפרק כירה [שבת ל"ז ע"ב] כל דאית ביה מיחא מצטמק ויפה לו, והוא תבשיל שמשימי' בו קמח כדי להקפותו, ואבשונא הוא שבלים לחין בעודן כרמל מייבשי' אותן בתנור ועושין אותן קמח' קלי וטוחנין אותן, והקמח הוא מתוק. ואע"פ שזה הקמח הוא אפוי בתנור ואמרן לעיל שהאפוי אינו מחמיץ, ואפי' הכי לא יערבו אותו לתוך התבשיל שמא לא נתבשלו ולא נאפו השבלים בתנור כל צורכן ויבא הקמח לידי חימוץ.
<h2>דף מ.</h2>
אמ' אביי לא ליחרוך איניש שבלי בהדי הדדי לעולם דיל' נפקי מיא מיהא ונפלי אהא ואתיא לידי חימועא. איהכי חדא נמי, דיל' נפקי מיא מהאי רישא ובלע אידך רישא, אלא אמ' רבא מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין.
תנ' רב', אין לותתין את השעורין בפסח. ואם לתת, נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ר' יוסי אומ' שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמ' שמואל אין הל' כר' יוסי. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי הביב שליין והן מתבקעות מאיליהן, ושמואל אמ' נתבקעו ממש. עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש. אמ' רבה בעל נפש לא ילתות, מאי איריא בעל נפש אפי' כול' עלמ' נמי, דהא תנן אין לותתין את השעורין בפסח, הכי קאמ' אפי' חיטי דשרירין לא ילתות. אמ' רב נחמן מאן דציית ליה אכיל נהמא בעיפושא. פי' אם לא ישרה אותם קודם טחינתן נטחנת קליפתן עם הקמח ונעשת סובין, וכששורין אותן נושרת הקליפה שלימה ואינה נטחנת ויוצא הקמח נקי. והא בי רב הונא לתתי ובי רבה בר אבין לתתי, ואמ' רבה אסור ללתות אפי' חטין. ואלא דתניא אין לותתין את השעורין בפסח הא חיטי שרי, לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא חיטי דכיון דאית בהו ציריא עייל בהי מיא, אבל שערי דשיעי אימא לא, קמ"ל. הדר אמ' רבא מותר ללתות, דתניא יוצאין בפת נקייה ובהדראה, ואי איפשר נקייה בלא לתיתה. הדר אמ' רבא מצוה ללתות, דכת' ושמרתם את המצות. ואי לאו לתיתה שימור למאי. פי' צריך לשמור החטים שלא יחמיצו, ואילולי שמותר ללתות מאי שימור צריך בשעת טחינה. ואימ' שימור דלישה. פי' ובטחינה לא בעי שימור וסגי לן שימור דלישה. שימור דלישה לאו שימור הוא. פי' לא סגי לן בשימור דלישה בלחוד. דאמ' רב הונא בציקן שלגוים אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרנה. פי' בציקות שלגוים שמכיר בהם שלא החמיצו, שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו, דהוא סימן לסידוק ולשיאור, כדלקמ' אדם רשיי לוכל מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דבהאי לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוה ליה שימור לשם מצה, ואע"פ שאנו רואין שאין כאן חימוץ מיהו מצה שלמצוה בעיא שימור לשמה, ובאחרונה היא מצות אכילתה, שעת הפסח היתה חובתה, דכת' על מצות ומרורים יאכלהו, ופסח נאכל על השבע, כדתנן [קי"ט ע"ב] אין מפטירי' אחר הפסח אפיקימון. באחרנה אין בראשנה לא, מאי טע' משום דלא עבד לה שימור, וכי עביד לה שימור מאפייה ואילך, אלא לאו ש"מ שימור (אפייה ואילך) מעיקרא בענן. פי' דווק' בכזית דאכיל באחרונה ממצה המשתמרת נפיק, אבל במאי דאכל בראשונה מבציקן שלגוים לא נפיק, משום דלא עבדו ליה גוים שימור. ואמאי לא נפיק, ליעבדי ליה שימור משעת אפייה ואילך וליפוק בה, אלא לאו שמע מינ' לא סגי לן במקצת שימור אלא שיהו משומרין החטין מתחילתן לשם מצוה, שלא יישרו במים ויחמיצו. ומקשה, ממאי, דיל' התם בעידנא דנחת לשימור לא עביד לה שימור, אבל הכא דבעידנא דנחת לשימור עבד לה שימור, הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור. פי' התם בבציקן שלגוים, משום הכי לא נפיק ביה, שבעת הלישה שהוא עיקר השמירה לא עבד לה שימור, ומשום הכי לא סגי לן בשימור דאפייה, אבל חטין שלא נלתתו, אע"ג דלא עבד שימור בשעת טחינה סגי לן בשימור דלישה, ואמאי אמ' רבא מצוה ללתות כדי שיעשה שימור בשעת טחינה. ומסיק, אפי' הכי לא הדר ביה רבא, דאמ' להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה. פי' אע"ג דדחינן לסייעתיה, לא הדר בית ממילתיה, אלא בעי שימור מעיקרא, כי הוא היה או' לאותן שקושרין בעמרים בעת הקציר שישמרו אותן מן המים לשום מצה, שלא ישורו השבלים ויחמיצו. אלמא קסבר שמתחילת מלאכתו צריך שיעשה בהן שימור לשם מצה.
<h2>דף מ:</h2>
ההיא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא. פי' שם נהר. שרייה רבא לזבונינהו לגוים. איתיביה רבה בר ליואי בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור. פי' שלא ימלך לטלותו על בגדיו. אבל עושה הוא תכריכין למת. דתולא מצי למישקליה, דתכריכי המת אסור' בהנאה, מאי טע', לאו משום דהדר ומזבן ליה לישראל. הדר אמ' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישר' כי היכי דליכלוה קמי פסחא. ומוכח מהכא דרבא סבירא ליה כמר עוקבא דאמ' לא נתבקעו ממש, דאי שמואל דבעי נתבקעו ממש, ניחזינהו אי נתבקעו אי לא. אינמי יש לומר דלעולם כשמואל סביר' ליה, ובזמן שרייתן יכול אדם לעמוד עליהן אם נתבקעו אם לאו, אבל לאחר שנתייבשו יש לומר התחילו להתבקע, ומפני שיבשו סתם ביקוען ואינו נראה.
מר בריה דרבנא מנקטא ליה אימיה בארבי. פי' היתה שומרת לו אמו שבלים בתוך עריבה אחת עד הפסח, ולא היה דש אותן כדי שלא ישורו החטים. וכיון דלא הדר ביה רבא ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ומר בריה דרבנא עביד כוותיה, ש"מ דהכי היל' דשימור מעיקרא בענן ולא סגי לן בשימור דלישה, וכל זה במצה שללילה הראשון. ומיהו מאן דלא עביד שימור משעת העמרים שרי למיזבן חיטי בשוקא, ולא חיישי' דיל' נפלי עליהו מיא, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, דאם כן אמאי תלי טע' רבא משום שימור דלא נהוג אלא בלילה הראשון, תיפוק לי דאיכא למיחש שמא החמיצו ויהיו אסורין בכל הפסח, אלא ודאי אחזוקי איסור לא מחזקינן, ובלילה הראשון מצוה למינטר ליה מעיקרא, אבל מיהו אילא נטר ליה מעיקרא מודה רבא דזבין חיטי בשוקא ועביד, דהא רבא אית ליה דרב הונא דאמ' בציקן שלגוים אדם כול', דהא איהו אתייה סיועא למילתיה, ואיכא לדיוקי מינה דווקא בבציקן שלגוים לא נפיק בלילה הראשון, משום דלית ביה אפילו שימור דלישה, אבל בקמחן שלגוים נפיק, וכל שכן בחטים שלגוים, אבל מצוה מן המובחר הוא ומידת חסידות לנטורי ליה שבלי מעיקרא. ואי קשיא, היכי שרי רבא למילתת וגם בי רב הונא לתתי, והא אמרן לעיל בגמ' ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין, ואע"ג דלגבי מנחות תנן כל המנחות נילושו בפושרי', תירצנו למעלה שני כהנים דזריזין הן. והשתא לישה דפושרין במנחות דשריא אסורה במצה, לתיתה דאסירא במנחות כדאמרי' לעיל בגמ' אמ' ר' זירא אמ' רבה בר ירמיה אמ' שמואל חטין שלמנחות אין לותתין אותן, והיכי שרי במצה, ויש לומר, דרבא לא סבר לה להא דשמואל, ובמנחות נמי שרי הלתיתה.
ת"ר, אין מוללין את הקדירות בפסח. פי' לערב הקמח בתבשיל כדי לעבותו ולהקפותו ונקרא מלילה, ואין מוללין דאדמבשל ליה מחמע, והרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ. פי' והחומץ ממהר בישולו ואינו מניחו להחמיץ. ויש אומ' נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח. פי' תנא קמ' סבר דווקא כשהחומץ בעינו מותר, שהוא חזק ואינו מניח הקמח להחמיץ, אבל אם כבר נתערב החומץ בתבשיל הותש כוחו ואסור ליתן בו קמח. ויש אומ' סברי שאע"פ שנתן החומץ תחילה ונתערב בתבשיל מותר ליתן בו קמח, שאע"פ שהוא מעורב אינו מניחו להחמיץ. ועולא אמ' אחד זה ואחד זה אסור, משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. רב פפי שרא לבי ריש גלותא למימח בחסיסי. פי' לעבות בקמחא דאבשונא. אמ' רבא איכא דשרי כי הא מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי. פי' פרוצין להקל באיסורי', ושמא יעשה בקמח אחר. רבא גופיה ממחו ליה בחסיסי. פי' ופליג דרב' אמר זוטרא, דאמ' לעיל לא לימחי איניש בקדרא בקמחא אבשונא. והיל' כרבא דהוא בתרא.
מתני'. אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל, ואם נתן יאכל מיד, ור' מאיר אוסר. אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות, אבל סכין ומטבלין אותן בהן. מי תשמישיו שלנחתום ישפכו, מפני שהן מחמיצין. פי' חרוסת יש בו חומץ, ומשימין בו קמח כדי ליתן בו קיוהא וחימוץ ומטבילין בו את הבשר. ואע"ג דאמרן לעיל הרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ, דמשמ' שהחומץ מעכב החימוץ, והכא אמרי' שממהר להחמיץ, יש לומר דלא פליגי התם כשהקדירה על גבי האור, מפני שהקמח מתבשל אינו ממהר להחמיץ, ואע"ג דאמרי' [ל"ט ע"ב] אדמבשל ליה מחמע, כיון שהחומץ חריף וממהר בישולו ואינו יכול להחמיץ, אבל לעולם בחומץ צונין ממהר להחמיץ ביותר ומשום הכי ישרף.
<h2>דף מא.</h2>
אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות. דת"ר במים, אין לי אלא במים, שאר משקין מניין, ת"ל בשל מבושל מכל מקום. אבל סכין אותו בשעת צלייתו ומטבילין אותו בשעת אכילתו.
<h2>דף מב.</h2>
מי תשמישיו שלנחתום. שמצנן בה ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את החלות ישפכו, מפני שמחמיצין אם ישהו. תני חדא שופכן במקום מדרון ואין שופכן במקום אשבורן, ותניא אידך אף שופכן במקום אשבורן. לא קשיא, הא דנפישי וקוו הא דלא נפישי דלא קוו. אמ' רב יהוד' אשה לא תלוש אלא במים שלנו. פי' במים שלנו בלילה, מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הן, ואמרי' בפרק מי שהיה טמא דבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי שלרקיע, לפיכך כל העולם צונין ומעיינות חמין, הילכך מלינין בלילה ומצטנינין. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה. מפני שחום השמש מחמם את העיסה וממהר להחמיץ. ולא בחמי חמה. במים שנתחממו בחמה, וכל שכן באור. ולא במים הגרופין. פי' שנגרפו מן המעיין בו ביום ולא לנו. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. פי' שלא תאפה קצת בתנור ועוד תחזור לערוך, כגון שלשה הרבה ביחד ועורכת מעט מעט ואופה, אלא תלוש ביחד ותערוך כפי השיעור ואחר כך תאפה אותה בזה אחד זה ולא יפסוק בנתים. וצריכה שני כלים שלמים, אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. פי' דרכן היה ללוש העיסה רכה, שקורין בלע' מופליטו, ומי שעושה העיסה רכה אין יכול להשים את המים בבת אחת, שאין העיסה נדבקת יפה, אלא משים מים בתוך הקמח כשיעור שידבק ולש אתו ואחר כך לוקח מעט מעט בחפניו ומטיל על העיסה ומגלגלה בידיו עד שמרככה, והוא יקרא קיטוף, וצריכה כלי אחר לקרר ידיה המתחממות במשמוש העיסה. ואנן דלא רגילינן בקיטוף, אנו צריכין כלי אחד לקרר את הידים שהן מתתחממות ברוב משמוש העיסה. איבעיא להו עברה ולשה מהו, מר זוטרא אמ' עברה ולשה מותר, רב אשי אמ' אסור. פי' אם עברה ולשה בכל הני דאמרן או במי חמה או במים הגרופין, והיל' כרב אשי דהוא בתרא.
ואילו עוברין בפסח, כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן שלצבעים ועמילן שלטבחים וקולן שלסופרין. ר' אליעז' אומ' אף תכשיטי נשים. זה הכלל, כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח. הרי אילו באזהרה, ואין בהן משום כרת. פי' כותח הבבלי הוא עשוי מנסיובי דחלבא, והוא עשוי לטבל בו ירק ודגים, ומטילין בתוכו חתיכות שלל[י]שה כדי להחמיצו וליתן בו קיוהא, ומפני תערובת חמץ שבו עובר עליו בבל יראה. ושכר המדי, מטילין לתוכו שעורין, אע"פ שעושין אותו מתמרי מערבין בו שעורין והן מחמיצין, ומפני תערובת שעורין שבו עובר עליו בבל יראה.
<h2>דף מב:</h2>
וחומץ האדומי. דרמו ביה שערי, דאמ' רב נחמן בר יצחק בתחילה היו מביאין נסכים מיהודה, שלא היה יינם מחמיץ עד שנותן לתוכו שעורין והיו קורין אותו ח[ו]מץ סתם, ועכשיו שחרב בית המקדש אין יינם שלאדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכו שעורין, וקורין אותו חומץ האדומי. פי' וכגון שנתן שם מים, דקיימלן מי פירות אין מחמיצין, ואין היין מחמיץ את השעורין אם לא עירב שם מים, והכי אמרי' בירושלמי [ה"א] וכולהו על ידי מוי. ויש אומ' דחומץ האדומי אינו צריך מים, כדאמרן לעיל אין נותנין את הקמח לא לתוך חרוסת כול', אלמא מפני שיש חומץ בחרוסת מחמיץ הקמח ואע"פ שלא נתן שם מים. ולא היא, דהתם הוא חומץ גמור מפני שיש חומץ בחרוסת מחמיץ הקמח אע"פ שלא נתן שם מים, והחומץ ודאי מחמיץ את הקמח, אבל הכא נתן את השעורין ביין, ויין הוא מי פירות ואינו מחמיץ, הילכך צריך לערב שם מים.
וזיתום המצרי. תני רב יוסף תולתא שערי ותולתא קורטמני. פי' כרכום. ותולתא מילחא, ותרו להו במיא ומקלו להו וטחני להו ושתו להו מדיבחא לעצרתא, דקמיט ליה מרפי ליה דרפי ליה מקמיט ליה. אלה הארבעה נאסרין משום תערובת שיש בהן, אע"פ שאין החמץ בעינו אלא הוא מעורב, אבל מידי דבר אכילה הן. וזומן שלצבעין. הכא תרגומו מיא דחיזרי. פי' סובין, ששורין במים הסובין ומסננין אותן, והצבעין שורין בהן הבגדים הצבועין ומגהצין אותן בהן, ואלה מי סובין הן מחמיצין ואין שם תערובת אלא יקרא חמץ נוקשה, פי' קשה ורע, שאין דרכן שלבני אדם לוכל אותן הסובין או לשתות אותן המים, ואפילו הכי עוברין עליו בבל יראה. ועמילן שלטבחים. פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחה על פי הקדירה ושואבת את הזוהמא. ומפני שלא הביאה שליש אינה ראויה לאכילה והויא חמץ נוקשה. וקולן שלסופרין. הכא תרגי' פרורא דאושפכי. פי' לישה שלקמח שעושין הרוצענין להדביק העור שלסנדלין, והסופרין מדביקין בו ניירותיה' והויא חמץ נוקשה. ר' אליעזר או' אף תכשיטי נשים. תכשיטי נשים ס"ד, אלא אימ' טיפולי נשים. פי' תכשיטי נשים יקראו כגון כחל ושרק ובשמים ואין בהן שום חמץ, אלא טיפולי נשים משיחות שמושחות הנשים בפניהם ובצוארן להשיר את השיער.
<h2>דף מג.</h2>
דאמ' רב יהוד' אמ' רב בנות ישר' שהגיעו לפירקן ולא הגיעו. פי' הגיעו לפירקן לגדל שיער, ולא הגיעו עדיין לכלל שנים שלבגרות, וגניי הוא להן להיות מליאות שיער. בנות עניים מטפלין אותן בסיד, בנות עשירים מטפלין אותן בסלת, בנות מלכים בשמן המור.
פיס'. זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח. פי' כל דבר שיש בו תערובת דגן או הוא חמץ נוקשה הרי זה עובר עליו בבל יראה, הרי אילו באזהרת לאו ולוקין עליהן ואין בהן משום כרת, שאין כרת אלא בחמץ הנאכל ובלא תערובת. תניא, כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי. יכול יהא ענוש עליהן כרת, ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה, על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו.
<h2>דף מה.</h2>
מתני'. בצק שבסדיקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, פחות מיכן בטל במיעוטו. וכן לענין הטומאה, אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה.
אמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא במקום שאינו עשוי לחזק, אבל במקום העשוי לחזק אינו חייב לבער, מכלל דפחות מכזית אפי' במקום שאינו עשוי לחזק אינו חייב לבער. פי' מקום העשוי לחזק הוא שולי העריבה, שמשימין שם המים ולשין שם, והדפנות יקראו מקום שאינו עשוי לחזק. איכא דמתני לה אסיפא, ואם לאו בטל במיעוטו. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לחזק, אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער, מכלל דכזית אפי' במקום העשוי לחזק חייב לבער. ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא. והיל' כלישנא קמא, דאמרי' [מ"ה ע"ב] אמ' רב נחמ' אמ' שמואל שני חצאי זתים וחוט שלבצק ביניהן רואין כל שאילו ינטל החוט וניטלין עמו חייב, ואם לאו אינו חייב לבער.
<h2>דף מה:</h2>
אמ' עולא לא אמרן אלא בעריבה, אבל בבית חייב לבער, מאי טע' זמנין דכניש להו ונפלי אהדדי. דווק' בין עריבה לבית יש לחלק, אבל בעריבה אין לחלק, שבכל מקום שהם ב' חצאי זתים בטילין ואינו חייב לבער. ת"ר, עריבת העבדני' שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים חייב לבער קודם שלשה ימים אינו חייב לבער. אמ' ר' נתן בד"א שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות אפי' תוך שלשה ימים אינו חייב לבער. אמ' רבא הל' כר' נתן, ואפי' יום אחד ואפי' שעה אחת. פיס'. וכן לעיניין הטומאה. מי דמי התם בשיעורא תליא מילתא, הכא בקפיד' תליא מילתא. אמ' רב יהודה ולעניין טומאה אינו כן.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור. פי' נראה לי דהני מילי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, אבל ללוש באותה העריבה אפי' בפחות מכזית אסור, למאן דאמ' חמץ בפסח במינו במשהו.
פיס'. בצק החרש. פי' שאין החימוץ ניכר בו, כמו החרש שיש לו אזנים ואינו ניכר חרושתו לעולם, אם יש בצק אחר כיוצא בו שנילוש עמו באותה שעה והחמיץ גם זה אסור אע"פ שאין החימוץ ניכר בו. אין שם כיוצא בו מהו, אמ' ר' אבהו כדי שיהלך אדם ממגדל נוניא לטבריה מיל. וקשיא לי, מי שילוש קבא מגלונאה שהה יותר ממיל בלישה ובעריכה ועד שיגמור אפייתו. ויש לומ', דהאי מיל בשהייה קאמ', שאם היה באומדן הדעת בשיעור שהייתו יותר כשיעור הליכת מיל, אע"פ שלא ראינו בו חימו' אסור. ובירושלמי [ה"ב] אמרי' ר' אבהו בשם ר' יוחנ' בצק שצנן ולא היה שם כיוצא בו שהחמיץ עד היכן, ר' יעקב בר אחא ור' עולא דקסרין בשם ר' חנינ' כדי הילוך ד' מילין. ויש לומר, לפי דברי הירושלמי היינו לגבל דאמ' ר' אבהו ד' מילין למגבל עיסה בפסח. אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש לגבל ולתפילה ולנטילת ידים ד' מילין. פי' גבל המגבל עיסת בעל הבית בשכר, וכלי בעל הבית טמאין עד ד' מילין, הטריחוהו חכמים לילך למקוה ולטהר כליו. וכן לתפילה, למהלך בדרך ובא עת ללון ולהתפלל, אם יש בית הכנסת לפניו ברחוק ד' מילין הולך ומתפלל שם ולן שם. וכן בנטילת ידים, אם רוצה לוכל ועתיד למצוא מים בד' מילין ימתין שם עד שילך שם ואל יאכל בלא נטילת ידים. אמ' ר' יוסי ביר' חנינה לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר. אמ' רב אחא בר יעקב ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר.
מתני'. כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, ר' אליעז' אומ' לא תקרא לה שם עד שתאפה. ר' יהודה בן בתירה אומ' תטיל לצונין. ר' יהושע אומ' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא, אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. פי' אם נטמאת העיסה, ושוב אין חלה הניטלת ממנה ראויה לאכילת כהן, כיצד מפרישין אותה ביום טוב שלפסח, הרי אינו יכול לאופותה מאחר שאינה ראויה לאכילת כהן, ולשהותה ולשורפה בערב אי איפשר שלא תחמיץ, ולשורפה או להאכילה לכלבו שלכהן [אי אפשר] שאין שורפין קדשים ביום טוב וכן אין מבערין. ר' אליעז' אומ' לא תקרא לה שם עד שתאפה תחילה כל החלות, דכל חדא וחדא חזיא ליה, ולאחר אפייתן יפריש חלה אחת על כולן, דקסבר ר' אליעז' אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ובן בתירה אומ' תפריש החלה ולא תאפה אותה אלא תטיל אותה לתוך מים צונין ולא תחמיץ ולערב ישרפנה. ור' יהושע אומ' לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה, דלאחר שקרא עליה שם חלה אינה ראויה לו ואינה שלו, אלא לכהן היא ראויה, וליד כהן לא מטא, והילכך אין לה בעלים והתורה אמרה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים וזו אינה שלך, הילכ' מפרשת' ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה, ולא תאפה את כולן, שנמצ' שטרח בחלה טמאה שאינה ראויה לאכילה. ואע"פ שלא קראה עליה בעת האפיה לכשתקרא עליה שם איגלאי מילתא שאפה חלה טמאה. נמצא עכשיו שחלקו ר' אליעז' ור' יהושע בתרתי, חלקו באפייה, שר' אליעז' מתיר לאופות את כולן בלא קריאת שם ור' יהושע אוסר מפני שיש ביניהן החלה, ופליגי נמי בחימוצה, שר' יהושע מתיר לקרוא לה שם ולהניחה להחמיץ ור' אליעז' אוסר.
ואמרי' בגמ' דבחימוצה פליגי. בהואיל, דר' אליעז' סבר אמרי' הואיל ואיבעי מיתשיל עלה ממוניה הוא, ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל. פי' ור' אליע' סבר אע"ג דמשקרא עליה שם חלה אסורה לו ואינה שלו, כיון דאיבעי מיתשיל עלה והדרה לטיבלא והיא שלו שהטבל ממונו הוא ויכול למוכרו, השתא נמי אע"ג דלא איתשיל (הויא) הויא ממונו ועובר עליה בבל יראה. ור' יהוש' אומ' לא אמרי' הואיל, וכיון שלא נשאל עליה אינה ממונו. ואי קשיא, כיון דאית ליה לר' אליעזר הואיל ואיבעי מיתשיל עלה, אמאי לא תקרא לה שם עד שתאפה, תקרא לה שם ותאפנה על ידי הואיל דאי מתשיל עלה חזיא ליה. יש לומר, אע"ג דאמרי' הואיל לא שרינן ליה למיעבד לכתחילה, דהא לקמ' באופה מיום טוב לחול אמרי' אמ' רבה דאמ' הואיל ומילקא הוא דלא לקי בדיעבד, אבל לכתחילה אסור למיעבד, הילכך יותר הוא טוב שתאפה את כולה בלא קריאת שם. — איתמר, האופה מיום טוב לחול רב חסד' אמ' לוקה ולא אמרי' הואיל ומיקלעי ליה אורחין וחזי, רבה אמ' אינו לוקה אמרי' הואיל.
<h2>דף מח.</h2>
אמ' רמי בר חמא הא דרבה ורב חסד' מחלוקת ר' אליעז' ור' יהוש' היא, דר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ור' יהוש' סבר לא אמרי' הואיל. פי' חלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שחלקו באפיית העיס', דר' אליעז' סבר האשה אופה כל החלות שלעיסה קודם שתקרא לה שם, ואע"ג דאיכא חד מיניהו דלא חזי' ליה שרי על ידי הואיל, דכל חדא וחדא חזיא ליה כיון שעדיין לא קרא לה שם, ור' יהוש' סבר לא אמרי' הואיל, וכשתקרא לה שם על אחת מהן לאחר אפייתו, נמצא שאפה אחת שלא תהיה ראויה לו ועשה מלאכה ביום טוב שלא לצורך. ודמי האי הואיל דר' אליעז' למאי דאמרי' בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת [ביצה כ"א ע"א], בעו מיניה מרב הני בני בגא דשדו עליהו קמחא דבני חילא מהו לאופותה ביום טוב, אמ' להו חזינן איכו יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא, ואילא לדידהו טרחי ואסור. השתא אית למימר משום ריפתא חדא הוה שרי רב למיפא לכולהו, הכא דכולהו חזיין בר מחדא ריפתא לא כל שכן דאמרי' הואיל, ואי אמרת כיון דר' אליעזר שרי לכתחילה על ידי הואיל ורב נמי דאית ליה הואיל שרי התם לכתחילה, רבה נמי דאית ליה הואיל אמאי לא שרי לכתחילה אלא אמ' אינו לוקה, דמשמ' מילקא הוא דלא לקי הא איסור' מיהא איכא. תשובה, היכא דחזו ליה הני ריפתי שרינן לכתחילה, אבל התם דלא חזו ליה אלא לאורחין ואורחין לית ליה כולי האי לא שרינן לכתחילה, שהרי כל דעתו לצורך חול הוא עושה.
תניא ר' אומ' הלכ' כר' אליעזר, ור' יצחק אומ' הל' כבן בתירה. וקיימלן הל' כר' מחבירו, הילכך לא תקרא לה שם עד שתאפה. ודווק' בחלת ארץ יש' שהיא אסורה לזרים ולטמאים מן התורה, אבל חלת חוצה לארץ דמדרבנן היא לא צריך כולי האי, אלא קורא לה שם לכתחילה ואפיה לה לכתחילה ואכיל לה כהן קטן, דאמ' שמואל [בכורות כ"ז ע"א] אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהיה נדה, ואי ליכא כהן קטן או כהנת קטנה עבדי' כר' אליעזר, ולא תקרא לה עד שתיאפה, אחרי כן לוקח אחת מן הסל וקורא לה שם ולכי נפיק יומא טבא שרפינן לה.
אמ' רבה קבא מגלונאה לפסחא וכן לחלה. והתנן חמשת רבעים קמח חייבי' בחלה. פי' דהיינו קב ורובע. ומהדר, הכי קאמ' קבא מגלונאה קאי כי האי שיעורא. אמ' רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסחא. פי' חצי קב. אמ' ליה רבא מאי דעתיך לחומרא, חומרא דאתי לידי קולא היא, דקא מפקעי לה מחלה. אמ' ליה דעבדן כר' אליעזר, דתניא ר' אליעזר אומ' אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, ואמ' רב יהוד' אמ' שמואל הלכ' כר' אליעזר, אמ' ליה והא איתמר עלה אמ' ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא ככרות שלבבל שנושכות זו את זו, אבל כעכין לא, אמ' ליה הא איתמר עלה אמ' ר' ירמיה אפילו כעכין.
<h2>דף מח:</h2>
תניא, ר' אליעזר אומ' הסל מצרפן, ר' יהושע אומ' התנור מצרפן. פי' ר' יהוש' סבר דווקא בתוך התנור שהן עדיין עיסה מצטרפין, אבל לאחר שנאפו בתנור אין הסל מצרפן, ור' אליעזר או' אף הסל מצרפן וכל שכן התנור, והל' כר' אליעזר כדפסק רב יהודה.
מתני'. רבן גמליאל אומ' שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו. וחכמ' אומ' שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה. ר' עקיבה אומ' לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורין שוין. זה הכלל, תפח תלטוש בצונין. פי' היה מתיר רבן גמליאל ללוש ג' נשים כאחת כל אחת קבא מגלונאה שלם, ואע"פ שאחת מהן ממתנת עד שיאפו השנים אין הבצק בא לידי חימוץ. וחכמ' אומ' אין להקל כל כך, ואם שמעת שג' נשים עוסקות בבצק לא שילושו יחד אלא כשהשלישית לשה השנייה עורכת החלות והראשנה אופה.
פיס'. ר' עקיבה או' לא כל הנשים כול'. פי' אל תתן שיעור אחת לכל, שיש נשים עצלניות ומחמצת אם ישהו כל כך, ויש תנור שאינו חם מהרה ויש עצים שאין מתבערין מהר. זה הכלל אם (רוצה) רואה האשה שהבצק תפח בידה, והוא סימן שקרוב להחמיץ, תלטוש הבצק בצונן, שתשרה ידה במים צונין ותחליק על הבצק והמים צונין מבטלין חימוצן. ומיכן מוכיח שלאחר שלשה וקיטפה היא מסקת התנור. דאי קודם לכן צריך להסיק את התנור כדי שתהא מוכנת לאופות מיד, מה איכפת לן בין עצים לחין לעצים יבישין. ואין הל' כרבן גמליאל אלא כחכמים, דיחיד ורבים הל' כרבים.
תנא לשה היא מקטפת. פי' אחר שלשה הראשנה מתחלת לקטף ולערוך. וחבירתה לשה תחתיה. פי' השנייה, כשהראשנה מקטפת ועורכת, השנייה היא מתחלת ללוש. מקטפת אופה וחברתה מקטפת תחתיה. פי' אחר שקיטפה הראשנה מתחלת לאופות, והשנייה שכבר לשה מקטפת תחתיה. אופה היא לשה וחבירתה אופה תחתיה. פי' כשאופה הראשנה והשנייה מקטפת, מתחלת השלישית ללוש, והשנייה שכבר קיטפה מתחלת לאופות. נמצא עכשיו כשהשלישית מתחלת ללוש האמצעית מתחלת לקטף והראשנה מתחלת לאופות, וכסדר הזה הן עושות וחוזרות חלילה, נמצא עכשיו ששיעור השהייה הוא כדי שתלוש אחת קבא מגלונאה ותקטוף ותערוך החלות ותאפה אותם.
מתני'. שיאור ישרף והאוכלו פטור, סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת. אי זהו שיאור כקרני חגבים, סידוק שנתערבו סדקין זה בזה, דברי ר' יהודה. וחכמ' אומ' זה וזה האוכלו חייב כרת, אי זהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. פי' ר' יהוד' סבר לא יקרא חמץ שענוש עליו כרת אלא אותו הבצק שנתערבו סדקיו זה בזה מרוב הסדקין, אבל אם היו מפורדין זה מזה כקרני חגבים אין זה חמץ גמור, אלא הוא נקרא שיאור שאסור בהנאה וטעון שריפה והאוכלו פטור, וחכמים סברי גם זה שאתה קורא שיאור האוכלו חייב כרת דחמץ גמור הוא, שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקין מלמטה בתוך הבצק. ואי זהו שיאור שאין חייבין עליו כרת, כל שהכסיפו פניו שלבצק, שנשתנה דמותו ומתחיל להשחיר כאדם שנבהל ועמדו שערותיו מפני פחדו ומשתנה דמותו, כך הבצק כשהוא קרוב ומתחיל להחמיץ משתנה דמותו ומכסיף פניו, ודומה לו הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, שפירושו כשמתחיל האודם להשחיר. ואע"פ שבברייתא שונה דברי חכמ' בשם ר' יהוד', כיון דבמתני' שונה דברי ר' מאיר בלשו' חכמים הלכ' כמותו.
<h2>דף מט.</h2>
מתני'. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי ר' מאיר. וחכמ' אומ' בזמנו. ר' אלעזר ביר' צדוק אומ' תרומה מלפני השבת וחולין בזמנן. פי' מבערין את הכל מלפני השבת ומשייר כדי מזונו לשבת ב' סעודות, שבשבת לא יוכל לשרוף את החמץ, ושמא לא יוכל למצוא אורחין להאכילן. וחכמ' אומ' בזמנן, ולא חיישי' דיל' לא משכח אורחין או בהמות להאכילן בין תרומה בין חולין. שוין בהן ר' מאיר וחכמים, דר' מאיר סבר מי"ג בניסן מבערין וחכמי' אומ' בי"ד, ור' אלעזר ביר' צדוק היה כמכריע ואמ' תרומה שאין לה אוכלין מרובין יבער מלפני השבת וחולין שאוכליהן מרובין בזמנן.
תניא, אמ' ר' אלעז' ביר' צדוק פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל ארבעה עשר להיות בשבת ובא זונן ממונה שלרבן גמליאל ואמ' הגיע עת לבער את החמץ, והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ. פי' ולאפוקי מדר' מאיר דאמ' מלפני השבת. והיל' כר' אלעזר ביר' צדוק דהוא מכריע.
מתני'. ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולוכל סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו יחזור ויבער, ואם לאו יבטל בלבו. להוציא מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת יבטל בלבו, לשבות שביתת הרשות יחזור מיד. וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר הצופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. עד כמה חוזרין, ר' מאיר או' זה וזה בכביצה ר' יהודה או' זה וזה בכזית. וחכמ' אומ' בשר קודש בכזית וחמץ כביצה. פי' אם היה הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו או לוכל סעודת אירוסין בבית חמיו, שגם זה מצוה שנושא אשה לקיים מצות פריה ורביה, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם אין לו פניי לחזור ולבער יבטל בלבו, דמדאוריית' בביטול בעלמ' סגי, וחכמ' הצריכוהו לבער, ומפני המצוה שהוא עסוק בה התירו לו חכמים שיבטל בלבו ולא יבער. ומיכן מוכיח שאפילו חמץ הידוע לו שהוא בביתו סגי ליה בביטול, דאי לאו הכי היכי שרו ליה רבנן למיעבד מצוה הבאה בעבירה ולעבור בבל יראה ובל ימצא. ואם היה הולך להציל מיד הגייס, חיל הגוים או מן הנהר או מן הדליקה או מן המפולת שאינו פנוי לחזור, יבטל בלבו בכל מקום שעומד. לשבות שביתת הרשות יחזור מיד, פירש המורה שהיה הולך להחשיך על התחום לקנות שביתה שם כדי שיהא משם ולהלן אלפי' אמה לילך למחר לדבר הרשות שם יחזור מיד, אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך למחר חוץ לתחום לבית האבל או לבית המשתה היינו [כהולך] לשחוט את פסחו. וקשיא לי, דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולא לדבר הרשות, דתנן בעירובין [פ"ב ע"א] כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומ' הרי זו לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, ואמרי' בגמ' אמ' רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה מאי קמ"ל תנינא, לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, מהו דתימא אורחא דמילתא קתני קמ"ל לדבר מצוה דווקא. אלמא אין מערבין לדבר הרשות. והכא היכי תנן לשבות שביתת הרשות. ומצאתי תירוצא בירושלמי [ה"ז] דגרסי' התם מהו שביתת הרשות אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בתורה, כך שנה ר' המעשה קודם לתלמוד, נמנו בעליית בית נתזה בלוד התלמוד קודם למעשה, ר' אבהו שלח ר' חנינה בריה למיזכי בטבריה אתון ואמרין ליה גמול הוא חסד, שלח אמ' ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך בטבריה, כבר נמנו בעליית בית נתזה בלוד שהתלמוד קודם למעשה. ורבנ' דקסרין אמרי הדא דתימא כשיש שם מי יעשה [אבל אם אין שם מי יעשה] מעשה קודם לתלמוד.
תניא אמ' ר' שמעון בן אלעזר כל סעודה שאינה שלמצוה אין תלמיד חכם רשיי ליהנות ממנה, כגון מאי, אמ' ר' יוחנן כגון בת כהן לישראל בת תלמיד חכם לעם הארץ, דאמ' ר' יוחנ' בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה. מאי היא, אמ' רב חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה, במתניתא תנא או קוברה או קוברתו או מביאתו לידי עניות. איני, והאמ' ר' יהושע בן לוי הרוצה שיתעשר ידבק בזרעו שלאהרן, כל שכן שתורה וכהונה מעשרתו. לא קשיא הא בתלמי' חכם הא בעם הארץ. תנו רבנן, תלמיד חכם המרבה בסעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ותלמודו משתכח, ומחלוקות רבות עליו, ודבריו אינן נשמעין, ומחלל שם שמים ושם אביו ושם רבו, וגורם שם רע לו ולבניו עד סוף כל הדורות. ת"ר, לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים, ולא בת עם הארץ, שאם מת או גולה בניו עמי הארץ.
<h2>דף מט:</h2>
ת"ר ששה דברי' נאמרו בעמי הארץ, אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות. פי' אין מוסרין לו שיאמר לו הוי עד בדבר זה, ואם ראה מאיליו אין מקבלין הימנו עדות. ואין מגלין לו סוד, ואין ממנין אותו אפטרופוס על היתומין, ולא על קופה שלצדקה, ואין מתלוין עמו בדרך, ויש אומ' אף אין מכריזין על אבידתו, ותנא קמא זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל, דכת' יכין רשע וצדיק ילבש. פי' ה"ג ואין מחזירין לו אבידתו, דכיון שיודע שהוא שלעם הארץ מה צריך להכריז שמכיר בעליה אלא אין מחזירין, שאם ראה שורו או חמורו תועה אינו צריך לחזר אחריהם להשיבן לו, כדכת' השב תשיבנו לו. אמרי' בריש חומר בקודש [חגיגה כ"ב ע"א] מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא, דתניא אמ' ר' יוסי מפני מה אמרו הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומ' לעצמו. אמ' רב פפא כמאן מקבלינן סהדותא מעם הארץ, כמאן כר' יוסי.
פיס'. וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש. פי' ונפסל ביוצא משעה שיצא חוץ לחומת ירוש' וטעון שריפה, אם עיבר הצופים שהוא מקום שרואין משם ירושלם שורפו במקומו, ולא הטריחוהו חכמ' לשוב ולשורפו בירושלם. ואם הוא קרוב לירוש' שעדיין לא עבר הצופים, חוזר ושורפו לפני בית המקדש, [כדאמרן] בכל שעה בקודש באש תשרף שכל פסולי המוקדשין הן טעונין לישרף במקום קדוש. ועד כמה הן חוזרין, ר' מאיר או' זה וזה בין חמץ דאמרן שחוזר ומבערו ובין בשר קודש כביצה אבל פחות מיכן אין חוזרין, אלא החמץ מבטלו בלבו ובשר קודש שורפו במקומו. ור' יהוד' אומ' זה וזה בכזית, ובסברא פליגי, דר' מאיר סבר שיעורו כטומאתו מה טומאתו בכביצה אף חזרתו בכביצה, ור' יהודה סבר ביעורו כאיסורו מה איסורו בכזית אף ביעורו בכזית, וחכמ' או' בשר קודש שהוא חשוב חוזר בו בכזית וחמץ בכביצה.
<h2>דף נ.</h2>
רבינא רמי, כת' זה שמי לעולם, וכת' זה זכרי לדור דור, אמ' הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביוד הי ונקרא אני באלף דלת.
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך שם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. פי' מן הבקר עד חצי היום תלוי במנהג, דמקו' שנהגו שלא לעשות כדי שיהו פנויין לתיקון הפסח ולתיקון המצה כדי להסב מיד, כדאמ' לקמ' בפרק ערבי פסחים [ק"ט ע"א] חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו, אבל מחצי היום דיש איסור חכמים בדבר ומשמתין העושה בו מלאכה, עד חצות הוא דשרי טפי לא.
<h2>דף נ:</h2>
מתני'. כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער. ר' יהודה או' צא והבא לך אף אתה. פי' כדרך שאמרו לעניין ערב פסחים שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, כך אמרו לעניין שביעית שאם הוליך פירות שביעית ממקום שכלו לחיה מן השדה שכבר נתחייבו לבער והוליכן למקום שלא כלו שעדיין לא נתחייבו לבער, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחייב לבערן ולהפקירן. או אם הוליך ממקום שלא כלו, שעדיין לא נתחייבו לבערן, והוליכן למקום שכלו, שנתחייבו לבער, נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחייב לבערן.
מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי, דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם. התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור. שהוא ט' שעות ומחצה. הא סמוך למנחה שרי, הכא מחצות. אינמי התם סימן ברכה הוא דלא חזי, הא שמותי לא משמתינן ליה. גופא, העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים ובמוצאי שבתות ובמוצאי ימים טובים ובכל מקום שיש בו נדנוד עבירה לאייתויי תענית ציבור, אינו רואה סימן ברכה לעולם. רבא רמי כת' כי גדול עד שמים חסדך, וכת' כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן לעושין לשמה כאן לעושי' שלא לשמה. כדרב יהוד' אמ' רב', דאמ' רב יהוד' אמ' רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפי' שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
בני בישן נהוג דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא. פי' והיה יום השוק בצידן בערב שבת. אתו בנייהו לקמיה דר' יוח' אמרו ליה אבהתין הוה איפשר להו אנן דלא איפשר לן מאי, אמ' להן כבר קיבלו עליהן אבותיכם וכת' שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
<h2>דף נא.</h2>
תניא, דברים המותרין ואחרי' נהגו בהן איסור אי אתה רשיי להתירן בפניהן. פי' דווקא בפניהן, אבל שלא בפניהן מותר. והתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, אלא כגון שאין בדעתו להשתקע שם שאין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפי' הכי בפניהם אסור להתיר. אמ' רב חסדא בכותאי. פי' מפני שהן הדיוטות ומדמין דבר לדבר ואינן מבחינין לומר מה בין לבין, ואם תעבור על המנהג הם יתירו גם איסור דרבנן שידמו זה לזה. ואסיקנ' דבני מדינ' נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו ככותים דמו.
תניא רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחים כאחד בכבול. ומעשה ביהודה והלל בניו שלרבן גמליאל שרחצו שניהן כאחד בכבול ולעזה עליהן מדינה, ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להם מותרין אתם. יוצאין בקורדקי' בשבת ואין יוצאין בקורדקיסין בשבת בבירם, ומעשה ביהודה והלל בניו שלרבן גמליאל שיצאו בקורדקיסין בשבת בבירם ולעזה עליהן מדינה, ואמרו מימינו לא ראינו כך ושמטום ונתנום לעבדיהם ולא רצו לומר להם מותרין אתם. יושבין על ספסלי גוים בשבת ואין יושבין על ספסלי גוים בעכו, ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי גוים בשבת בעכו ולעזה עליו מדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט וישב על גבי קרקע ולא רצה לומר להם מותרין אתם. פי' לא רצו לומר להם מותרין אתם ולא אסרו אתכם חכמ', אלא נהגתם בדבר זה ואני לא נהגתי ולא באתי להשתקע ביניכם שאתחיי' לעשות כמנהגכם, כדי שלא ידמו דבר לדבר ויתירו גם האיסורין. בשלמ' ספסלי גוים טע' משום דמיחזי כמקח וממכר. פי' ששם היו רגילין לשבת הסוחרין כל השבוע. קורדקיסין נמי דיל' משתלפי ואתי לאייתויינהו ד' אמות ברשות הרבים. פי' שמא יהיו רחבין לרגליו וישמטו מעל רגליו ויבאו להביאן בידו ד' אמות ברשות הרבים, או שמא ינתק בית הצואר שלהן העומד על גבי רגליו ומעמידן. אלא לרחוץ שני אחין כאחד מאי טע' לא. דתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אחותו. ור' יהוד' מתיר באביו משו' כבוד אביו ואתו אינהו וגזרו שני אחין משום בעל אחותו. פי' אביו אסור, שלא יהרהר לומר מיכן יצאתי, וכן עם חמיו מיכן יצתה אשתי, וכן בעל אחותו שלא יהרהר זה בא על אחותי. ובשני אחין אין להרהר ומותר, אלא שהן נהגו איסור משום גזירת בעל אחותו. כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא. פי' חלב שעל יתר הקיבה, שהקיבה היא עשויה כמין קשת מאחריה, ולפניה כמין יתר העומד על שני ראשי הקשת ומתוח עליהן, ואמרי' במסכת חולין [נ' ע"א] דאקשתא כול' עלמא לא פליגי דאסור, ודאייתרא בני מערבא נהגו לאוכלו ובני בבל נהגו בו איסור, וזה שבא מארץ ישראל אכלן כמנהג מקומו. עול לגביה רב אויא ורבה בר חנה, כיון דחזנהו כסיוה אתו אמרו ליה לאבוהון אמ' להו שוינכו כותאי. ומקשה, ורבה בר [בר] חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, הני מילי מבבל לבבל ומארץ ישר' לארץ ישראל, אינמי מבבל לארץ ישראל, אבל מארץ ישראל לבבל כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כותייהו. רב אשי אמ' אפי' תימא מארץ ישראל לבבל, הני מילי היכא דאין דעתו לחזור. רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה. ירושלמי [ה"א], כל הדברים תלו אותם במנהג, נשייא דנהיגי דלא למיעבד עיבידתא באפוקי שבתא [אינו מנהג] עד שתיתפני סדרא מנהג, בתנייתא ובחמישתא אינו מנהג עד דתתפני תעניתא מנהג, בערובתא אינו מנהג, ממנחתא ולעיל מנהג, ביומא דירחא מנהג, ר' אלעזר בשם ר' בון כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר והוא טועה בו באיסור נשאל מתירין לו. וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג באיסור נשאל אין מתירין.
<h2>דף נא:</h2>
פיס'. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, וליעביד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם. פי' אל ישנה הוא סמוך אסיפא, דתני או ממקום שאין עושין למקום שעושי', ומשמע דעלה נמי קאי אל ישנה מפני המחלוקת, ואם כן יעשה כמנהגן, והרי בעירו אינן עושין, ותנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם. אמ' אביי ארישא. פי' האי אל ישנה לא קאי אסיפא אלא ארישא, דתני ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין שהוא חייב לעשות כמותן ואל ישנה ממנהגן מפני המחלוקת.
<h2>דף נב.</h2>
אמ' ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנא דידענא בקבעא דירחא, ביישוב לא עבידנא במדבר מאי, אמ' ליה הכי אמ' ר' אמי ביישוב אסור במדבר מותר. פי' לא היה להם התיקונים והדחיות שיש לנו, והיו עושין על פי חשבון ולא היו הכל בקיאין בחשבון, והיו עושין ב' ימים מספק, ורב ספרא היה בקי בחשבון והיה עושה יום אחד. אבל עכשיו שיש לנו התקנות והדחיות יודעין אנו מתי היה ראש השנה, ואנו עושין ב' ימים משום דשלחו מתם הזהרו מנהג אבותיכם בידיכם, וזה המנהג אינו כשאר המנהגות שאין משמתין עליהן, שזה המנהג לא אנחנו (נגהנו) [נהגנו] מעצמינו, אלא שלחו מתם שנעשה כמנהג שהיו עושין אבותינו, והם גזרו והחמירו עלינו לעשות, אם כן איסור דרבנן הוא ומשמתין עליו. בר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שיני דעצרת שמתיה רב יוסף, אמ' ליה ניגדיה מר נגודי, אמ' ליה דעדיפא ליה עבדי ליה דבמערבא מימנו אניגדא דבר בירב ולא מימנו אשמתא. פי' מתחברין החכמ' להלקות את החכם העובר על דברי חכמ', ואין מתחברין לשמתו שמפני שהוא חכם מכבדין אותו ואינן רוצין לשמתו, אלמא השמתא חמורה מן המלקות וזה שחילל יום טוב דנתי אותו בשמתא שהיא חמורה.
ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה. אוקמה רב אשי דר' יהודה לאו אמתני' פליג, דאית ליה לר' יהודה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, אלא מילתא אחריתי איכא ביניהו. ובפלוגתא דהני קמיפלגי, דתנן הכובש שלשה כבשים בחבית אחת ר' אליעזר אומ' אוכלין על הראשון, ור' יהושע אומ' אף על האחרון, רבן גמליאל אומ' כל שכלה מינו מן השדה חייב לבער מן החבית, והלכה כדבריו. פי' תנא דמתני' סבר כר' יהושע, דאמ' אף על האחרון ומשום הכי נקט למקום שכלו לגמרי, אבל אם נשאר ירק אחת בחבית שלא כלה אוכלין עליו. ור' יהודה סבר צא והבא לך אף אתה מאותו המין שכלה, והרי אינו נמצא, הילכך חייב לבער כרבן גמליאל, וחסורי מיחסרא מתני' ובהכי פליגי.
<h2>דף נג.</h2>
מתני'. מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחין שלימין ושבורין, ר' יהודה מתיר בשבורה. בן בתירה מתיר בסוס. מקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים אוכלין, מקום שנהגו שלא לוכל אין אוכלין. מקום שנהגו להדלי' את הנר בלילי יום הכיפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק את הנר אין מדליקין. ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפילין ועל גבי החולין. [נ"ד ע"ב] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין. רבן שמע' בן גמליאל אומ' יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. פי' מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה, גזירה דיל' אתי למכור בהמה גסה. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, דגזור רבנן משום שאלה ומשום שכירות וישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת. ועגלים וסייחין, אע"פ שאינן ראויין למלאכה גזרי' אטו גדולים, וכן בשבורין אטו שלימין. ור' יהודה מתיר בשבורה, כיון דלשחיטה קיימא דלא משהי לה ולא חזי לה ישראל גבי גוי, הלכך לא גזרי' אטו שלימה. ובן בתירה מתיר בסוס, לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה, ורכיבה היא מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, שהחי הוא נושא את עצמו. ואמרי' בפר' קמא דע"ז [ט"ז ע"א] אמ' ר' יוח' הלכה כבן בתירה. מקום שנהגו לוכל צלי כדי לעשות זיכר לפסח עושין, ומקום שנהגו שלא לוכל שלא יראה כאילו הקדיש לשם פסח ושחטן בחוץ.
תניא תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכיל גדיים מקולסין בלילי פסחים. פי' צלויין ראשו על כרעיו ועל קרבו כצליית הפסח, כאדם שעושה כלי זיינו בצידו, וכובע נחשת מתרגמ' וקולסא דנחשא. אף כאן צולה בצידו כאדם שעושה כובע נחשת על ראשו. שלחו לו אלמלי תודוס אתה גוזרין עליך נידוי, שאתה רואה כאילו אתה אוכל קדשים בחוץ.
<h2>דף נג:</h2>
אמ' ר' יוסי ביר' אבין מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמי' הוה, דאמ' ר' יוחנ' כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה שלמעלה, שנ' כי בצל החכמה בצל הכסף. פיס'. מקום שנהגו להדליק כול'. תנא בין שאמ' להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהן לא נתכוונו אלא לדבר אחד. פי' למנוע את האדם מתשמיש המיטה, יש מקום שאסרו להדליק מפני שאסור לשמש מיטתו לאור הנר, ומפני הנר ימנע ולא ישמש, מקום שנהגו שלא להדליק כדי שלא יראה את אשתו ויתאוה לה ויוליכנה במקום אפל וישמש עמה. אמ' רב יהודה אמ' שמואל אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, הואיל ותחילת ברייתו היא. פי' שאדם הראשון הוציא את האור משתי אבנים, שהקישן זו לזו במוצאי שבת.
<h2>דף נד.</h2>
ור' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכיפורים, וכן עמא דבר. מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת בלבד הואיל ותחילת ברייתו הוא, וכיון שרואהו מיד מברך. פי' כיון שרואהו ונהנה ממנו חייב לברך מיד, ואינו ממתין לסדר הברכה על כוס הבדלה. ר' יהודה אומ' סודר ברכות על הכוס, אמ' ר' יוח' הלכ' כר' יהודה. פי' ברכת האש וברכת עצי בשמים סודרן על כוס שלהבדלה, אלמא סביר' ליה לר' יוחנן שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, דהא פסק הלכ' כר' יהודה. ור' יהודה מודה לתנא קמא, ולא פליג עליה אלא בסודרן על הכוס, וקשיא דר' יוח' אדר' יוחנן. לא קשיא כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים. פי' אור ששבת הוא האור שהיה בעולם ושבת ממנו ולא נהנה ממנו לא בשבת ולא ביום הכיפורים, ובמוצאי שבת שהותר לו ליהנות ממנו מברך עליו, וכמו שנאסר לו בשבת כך נאסר לו ביום הכיפורים, הילכך מברך עליהן במוצאי יום הכיפורים כמו שמברך עליו במוצאי שבת. אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים, שהוא אור חדש שלא היה בעולם ולא היה ראוי ליהנות ממנו, דווקא במוצאי שבת שהיה תחילת ברייתו מברך עליו אבל ביום הכיפורים אינו מברך עליו. תני חדא אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו, ותניא אידך אין מברכין עליו, ולא קשיא כאן במוצאי שבת כאן במוצאי יום הכיפורים. וכן הלכה.
<h2>דף נד:</h2>
פיס'. מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין. שאין בו איסור דרבנן. ובכל מקום תלמידי חכמ' בטילין, מפני שנראה כתענית ציבור, ובתענית ציבור שהיו גוזרין על הגשמי' אמרי' התם [תענית י"ב ע"ב] שאסור' בעשיית מלאכה. רבן שמע' בן גמליאל אומ' יעשו כל אדם עצמן כתלמ' חכמ', ואין בזה משום דמיחזי כיהורא, דאמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בוטלני איכא בשוקא. אמ' שמואל תשעה באב בין השמשות שלו מותר. פי' שיכול לוכל בח' באב עד שתחשך. דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות בו ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפו', ובין השמשות שלו אסור, וכן אמרו משמיה דר' יוחנ'. וכן הלכה דשמואל ור' יוח' הלכ' כר' יוח', כל שכן דקאי רבא דהוא בתרא כוותיה. אמ' ר' אלעזר אסור לאדם להושיט אצבעו במים בתשעה באב כמו שאסור ביום הכיפורים.
<h2>דף נה.</h2>
מתני'. וחכמ' אומ' ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין כל עיקר. הלילה בית שמי אוסרין, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה. פי' אסתם מתני' דריש פרקין קאי, דהוא ר' מאיר, ותני מנהגא ואין שם איסור דרבנן ולא משמתינן ליה, והכ' סברי איסו' רבנ' יש בדבר ובר שמותי הוא. וחלוקה היתה בין בני יהודה ובין בני גליל, דביהודה היו עושין וסברי שאין איסור בו, ובני גליל לא היו עושין דקסברי איסור דרבנן יש בו, ולילי ארבע' עשר בית שמי היו אוסרין אותו במלאכה כמו היום, ובית הלל מתירין עד הנץ החמה, אבל מהנץ החמה ואילך איסור דרבנן מיהא איכא.
מתני' ר' מאיר אומ' כל מלאכה שהתחיל בה קודם ארבעה עשר גומרה בארבעה עשר, אבל לא יתחיל בה כתחילה בארבעה עשר אע"פ שהוא יכול לגומרה. וחכמ' או' שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, החייטין והספרין והכובסין. ר' יוסי ביר' יהודה אומ' אף הרצענין. פי' במקום שנהגו שלא לעשות קתני, דאי במקום שנהגו לעשות הרי הוא כחול גמור, וכל מלאכה יכול לעשות, אלא אע"פ שהוא מקום שנהגו שלא לעשות, דווקא להתחיל במלאכה הוא אסור אבל אם התחיל בה מאתמול מותר לגומרה היום עד חצות, אבל להתחיל בה לכתחי' אע"פ שהוא מלאכה קטנה שיכול לגומרה קודם חצות אסור להתחיל בה, וחכמ' אומ' שלש אומניות מותרי' להתחיל ולגמור עד חצות, ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות. החייטין שהן תופרי בגדים, והספרין שמתקנין הראש והזקן ומכבסי בגדים, ור' יוסי ביר' יהוד' אומ' אף מתקני המנעלים.
איבעיא להו לצורך תנן אבל שלא לצורך המועד אפילו מיגמר נמי לא, או דיל' שלא לצורך תנן, אבל לצורך המועד אתחולי נמי מתחלינן. ת"ש ר' מאיר אומ' כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בארבעה עשר, ושלא לצורך המועד אסור, עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו, נהגו אין לא נהגו לא, לצורך המועד אין שלא לצורך המועד לא. פי' עושין מלאכה עד חצות אפילו להתחיל אפי' שלא לצורך המועד, אבל במקום שלא נהגו אין מתחילין אלא גומרין. ודווקא לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד לא.
<h2>דף נה:</h2>
פיס'. וחכמ' אומ' שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות. החייטין שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו שלמועד, הספרין והכובסין שכן הבא ממדינת הים ומבית האסורין מספרין ומכבסין בחולו שלמועד. פי' וכיון שמצאנו בהן מקצת קולא בחולו שלמועד, בי"ד שהוא חול גמור התרנו להתחיל בהן. ר' יוסי אומ' אף הרצענין, שכן עולי רגלים מתקנין בחולו שלמוע'. פי' חדשים שנשברו ומתקנין אותן, שלא היה איפשר להם לתקנם מקודם לכן שהיו שלימין וחדשים, וכיון שהותרה לתקן הישנים בחולו שלמועד בי"ד הותרה לכתחילה. וקסבר ר' יוסי למידין תחילת מלאכה, דהיינו מנעלים חדשים, מסוף מלאכה מן הישנים. ורבנן דלא תנן רוצענין קסברי אין למידין תחילת מלאכה מסוף מלאכה, ואם הותרו הישנים לתקנן לא הותרו החדשים.
מתני'. מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר. תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. גורפין זבל מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר, ובמועד מסלקין לצדדין. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אע"פ שאינן לצורך המועד. פי' מושיבין שובכין, נותנין בצים תחת התרנגולת כדי לחממן ולהוציא מהן אפרוחין, ואם ברחה התרנגולת מעל גבי בצים מחזירין אותה עליהן, וגם אם מתה מושיבין אחרת תחתיה. ומקשי', השתא אותובי מותבינן אהדורי מי בעיא, אמ' אביי סיפא אתאן לחולו שלמועד. פי' ותרתי מילי קתני, מושיבין שובכין בי"ד, ובחולו שלמועד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, אבל להושיב מעיקרא בחולו שלמועד לא. אמ' רב הונא לא שנו אלא תוך שלשה ימים למרדה, דאכתי לא פרח צימרה מינה. פי' שעדיין חמימותה עומד על התרנגולת. אבל לאחר ג' ימים למרדה, דפרח לה צמרה מינה, לא מהדרינן לה. ולא שנו אלא שברחה לאחר ג' ימים לישיבתה, דפסדן להני ביעי לגמרי, אבל תוך ג' ימים לישיבתה, דאכתי לא פסוד ביעי' לגמרי, לא מהדרינן לה.
פיס'. גורפין זבל מתחת רגלי בהמה. פי' גורפין שמוציאין אתו לחוץ לאשפה, ובחולו שלמועד אין מוציאין אתו לחוץ אלא מסלקין אותו מצד רגלי הבהמה לצד אחר שבחצר. ת"ר, הזבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין, ושלרפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה. ואוקמה רבה דבחולו שלמועד קמיירי, והכי קאמ' אם חצר כרפת בקר מוציאין אותו לאשפה כיון שאין מקום בחצר שתוכל לסלקו משם. פיס'. מוליכין ומביאין כלים כול'. אמ' רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע"פ שאינן לצורך המועד, ורמינהי אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן מפנן לחצר אחרת. ושנאי ליה לא קשיא, כאן בארבעה עשר כאן בחולו שלמועד.
מתני'. ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידן ועל שלשה לא מיחו בידן. ואילו שלא מיחו בידן, מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין מלפני העומר, ולא מיחו בידן. ואילו שמיחו בידן, מתירין גמזיות שלהקדש, ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, ונותנין פיאה לירק, ומיחו בידן חכמ'. פי' השלשה הראשנים אע"פ שלא היו עושין כרצון חכמים לא מיחו בידן, אלא בג' האחרונים מיחו בידן.
<h2>דף נו.</h2>
פיס'. וכורכין את שמע. ת"ר כיצד כורכין את שמע, אומ' שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד ולא היו מפסיקין, דברי ר' מאיר. פי' היו כורכין ומדבקין אחד עם ואהבת, ולא היו מאריכין כדי להמליכו עליו כמו שאנו עושין. ר' יהוד' או' מפסיקין היו, אלא שלא היו אומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן מאי טע' אמרי' ליה, כדדרש ר' שמע' בן פזי ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגו' ראובן בכורי אתה, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה שכינה ממנו. פי' קץ הימין האמור בדניאל לקץ הימין, וזהו שכת' אשר יקרא אתכם באחרית הימים, וכשנסתלקה שכינה ממנו התחיל לומר להם דברים אחרים. ואמ' שמא יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכיצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבינו אלא אחד, באותה שעה פתח ואמ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד. נימריה לא אמריה משה, לא נימריה אמריה יעקב, התקינו שיהו אומ' אותו בחשאיי, אמ' ר' אבהו חזרו והתקינו שיהו אומר' אותו בקול רם מפני תרעומת המינין. פי' שהיו אומ' בחשאי הם מייחדין לרשות אחרת, ושתי רשויות יש. ובנהרדעא דליכא מיני עד השתא אמרי ליה בחשיי.
מרכיבין דקלים כל היום. פי' כל יום י"ד, אפי' לאחר חצות שאסרו חכמ' לעשות שום מלאכה מחצות ואילך, ואילו היו מרכיבין הדקלים. היכי עבדי, אמ' רב יהודה מייתו אסא דרא. פי' הדס לח. ושכרא דדפנא. שכר העשוי מפרי הגדל בעץ ששמו דפנא, לאורו בלע'. וקמחא דשערי דלא מלו ליה ארבעין יומין. שלא השלימו מ' יום אחר שנטחנו. ומרתחי להו בהדי הדדי ושדו ליה לדקלא בליביה, וכל דקאי בד' אמות דידיה צאוי. פי' משליכין אילו המים רותחין בתוך לב הדקל, ואלה המים מחזקין אותו ויונק הרבה, וכל אילן הסמוך לו בד' אמות אם לא ישקוהו מאלה המים מתייבש מרוב יניקתו שלזה, שהוא מכחיש את הקרקע. רב אחא בריה דרבא אמ' מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא. פי' יש אילן נקיבה שאם לא יריח ריח אילן זכר אינו עושה פירות, ולוקחין ענף מדקל זכר ומרכיבין אותו בדקל נקיבה.
פיס'. וקוצרין וגודשין מלפני העומר. תנן במנחות בפרק ר' ישמעאל [ע"א ע"א] אנשי יריחו קוצרין לפני העומר כרצון חכמ' ולא מיחו בידן, פי' דקיימלן במנחות אע"ג דכת' ראשית קצירכם ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר, ותבואת יריחו שלעמקים היא ואינה כשירה למנחות, אבל לגדוש לא היו מתירין חכמ' דכול' האי לא שרינן להגדיש לפני העומר.
<h2>דף נו:</h2>
פיס'. ומתירין גמזיות שלחרוב ושלשקמה. אמרו, אבותינו לא הקדישו אלא קורות אנו נתיר גמזיות, ובגידולין הבאין לאחר מיכן עסיק' וסברי לה כמאן דאמ' אין מעילה בגידולין, ורבנ' נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא.
ואוכלין מתחת הנשרים בשבת. תניא פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדיסותיהן להאכיל נשרי תמרים הנושרין מן הדקלים לעניים בשבתות ובימים טובים. אמ' ליה רבא לעולא והא מוקצות נינהו, וכי תימא הואיל וחזו לעורבין. פי' מוקצות הן מחמת איסור, שהיו מחוברות בין השמשות, ומידי דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. וכי תימא הואיל וחזו לעורבין שיש לו וגדילין בתוך ביתו לגדולה ומות' להעמידן עליהן שיאכלם בעודן מחוברין. השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דתנן אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן, מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם, אמ' ליה אין, מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, דכל מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצה ליה מדעתיה, מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם דכל מידי דחזי ליה לאיניש דעתיה עליה. ובהא פליגי, רבנן סברי מוכן לעורבין לא הוי מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבין הוי מוכן לאדם.
ונותנין פיאה לירק ומיחו בידן חכמ'. פי' דמפקעי ליה ממעשר, ונמצאו עניים אוכלין אותן בטיבלא. ואי קשיא, תיפוק ליה דהא מפקרי ליה וההפקר פטור מן המעשר בפיאה, דתנן [פ"א מ"ו] לעולם הוא משום פיאה ופטור ממעשר עד שימרח. תשובה, הפקר עד שיופקר לעניים (ולעניים) ולעשירים, כדתנן בפרק קמא דפיאה [פ"ו מ"א] בית שמי אומ' הפקר לעניים הפקר ובית הלל אומ' אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה, והוא לא היה מפקירן אלא לעניים כדין פיאה, אבל פיאה דאורייתא אע"ג דליתיה אלא לעניים רחמ' אפקריה. ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו באחת ומוכנסו לקיום חייב בפיאה, כל שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה. פי' שאינן נאכלין אלא לצביעה קיימי, והא דקרי ליה ספיחין מפני שאין דרכן להיזרע וגדילין מאיליהן. ונשמר פרט להפקר, וגידוליו מן הארץ פרט לכמהין ופטריות. פי' דמדאוירא קא רבו. ולקיטתו כאחת פרט לתאינה. פי' תאינה אינה מתבשלת כאחת, אלא זו נגמרת ואחרת יוצאה בצידה. ומכניסו לקיום פרט לירק. פי' שאינו מתקיים בבית כל השנה. אמ' רב הונא בראשי לפתות דמוכנסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי, מר סבר שמיה קיום ומר סבר לאו שמיה קיום.
<h2>דף נח.</h2>
תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ובערב פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל ערב פסחים להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו. פי' תמיד שלבין הערבים נשחט בח' ומחצה וקרב בתשע ומחצה, שהיו שוהין שעה אחת משחיטתו ועד הקטרתו, שיפשיט וירחץ קרבו וכרעיו ואחר כך יקטירנו, ובערב פסחים שצריך לשחוט הפסח אחריו, כדבענן למימר לקמן היה נשחט בז' ומחצה וקרב בח' ומחצה. ואם חל ערב פסחים להיות בערב שבת, שצריכי' לצלותו מבעוד יום, שאין צלייתו דוחה שבת מפני שהוא צורך הדיוט, הילכך מקדימין ושוחט התמיד בו' ומחצה.
ואמרי' מנהני מילי. פי' שתמיד נשחט בכל יום בח' ומחצה. ומסיק רבא, מצוותיה דתמיד מכי ינטו צללי ערב, דאמ' קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל למיערב. פי' מתחילת ז', שהחמה נוטה לצד מערב והצל נוטה לצד מזרח, וזהו כי ינטו צללי ערב, שצל המערב מאריך ונוטה לצד מזרח. והכי אמרן בפרקין קמא [ה' ע"א] לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים, וזמן שחיטה קאמ' דהוי בתחילת שבע, והכי אמרי' בפרק אמ' להם הממונה [יומא כ"ח ע"ב] צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, דהיינו מחצות ואילך וגמרי' שחיטת התמיד מתחילת ז', וקשיא לי' התם מתני' דקתני בו' שעות ומחצה, ומשנינן שני כותלי בית המקדש דלא מיכווני, שהם רחבין תחתיהן ולא משחרי עד ו' ומחצה. הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות, ורחמ' אמ' עליה השלם כל הקרבנות כולן, מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן ליה בח' ומחצה. ובשבת נמי אע"ג דליכא נדרים ונדבות לא פלוג רבנ', גזיר' שבת אטו חול. בערב פסחים דאיכא פסח (מאחרינן) [מקדמינן] ליה חדא שעתא. חל ערב פסחים להיות בערב שבת, דאיכא נמי צלייתו דלא דחיא שבת, מוקמי' ליה אדיניה בו' ומחצה.
<h2>דף נח:</h2>
ת"ר תמיד קודם לפסח, יאוחר דבר שנ' בערב ובין הערבים. דכת' ושחטו אותו כל קהל עדת יש' בין הערבים, וכת' שם תזבח את הפסח בערב, אבל בתמיד לא נאמ' בו אלא ואת הכבש אחד תעשה בין הערבים.
<h2>דף נט:</h2>
מתני'. הפסח ששחטו שלא לשמו, קיבל והילך וזרק שלא לשמו, או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו, פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו, לשם פסח ולשם שלמים. שלא לשמו ולשמו, לשם שלמים ולשם פסח. פי' בשמעתא קמייתא בזבחים [ד' ע"א] ילפי' שהפסח נפסל באחת מד' עבודות אילו, ומקצת המחשבה פוסלת (בכל) [ככל] המחשבה.
<h2>דף סא.</h2>
מתני'. שחטו שלא לאוכליו שלא (למנויו) [למנוייו], לערלים ולטמאים פסול. לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים, כשר. שחטו קודם לחצות פסול, שנ' בין הערבים. שחטו קודם לתמיד כשר, ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו, עד שיזרק הדם, ואם נזרק כשר. ת"ר, כיצד שלא לאוכליו לחולה ולזקן, כיצד שלא למנויו נמנו עליו חבורה אחת ושחטו לחבורה אחרת. מנהני מילי, דת"ר במכסת, מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו, שחטו שלא למנויו יכול יהא כעובר על מצוה וכשר, ת"ל במכסת נפשות תכסו, שנה הכת' עליו לעכב. ר' אומ' לשון סורסי הוא, כאדם שאו' לחבירו כוס לי טלה זה. פי' לשון ארמי דהיינו לשון תרגום. למימרא דדווק' בשעת שחיטה צריך לחשב לשם אוכליו, ואם חישב שלא לאוכליו פסול, אבל בשאר עבודות אם חישב שלא לאוכלין כשר, שאין מחשבת אוכלין בזריקה כי אם בשחיטה, ומשו' הכי לא תני בהו קיבל והילך וזרק כדתני במחשבת שלא לשמו. אבל במחשבת שלא למנויו פוסלת אפי' בזריקה, דהוה ליה כשינוי בעלים, ולא גרע משאר זבחים שנפסלין בשינוי בעלים כדאמ' בשמעתא קמייתא דזבחים, ומחשבת ערלים וטמאים משום דלאו בני אכילה נינהו, דכת' וכל ערל לא יאכל בו, וטמא נמי קאי בכרת אם אוכל קדשים בטומא' הגוף. לאוכליו ושלא לאוכליו כשר, פי' כגון שעירב אוכליו עם שאין אוכליו, דחד מן האוכלין אי איפשר לוכל בלא שחיטה, ונמצא שכל השחיטה היא ראויה לו, אבל מחשבת לשמו ושלא לשמו שאינה אלא על גופו שלקרבן פוסלת בעירוב מחשבה, שאינו יכול לברר ולומר זה נשחט לשם זה שלא לשמו. אבל מחשבת פסול האנשים תוכל לחלק ולומר זהו חלק האוכלין וזהו חלק שאינן ראויין לוכל, וכל השחיטה היא צריכה לאותן שהן צריכין לוכל, והילכך פסול גברי כל היכא דכתיבי כשר והשחיטה נעשת לכשירין. שחטו קודם לחצות פסול, פי' דהוה ליה מחוסר זמן. שחטו קודם לתמיד כשר, אע"פ שהתמיד קודם לפסח, מצוה היא שיקדום, ואם [איחר] התמיד אחר הפסח כשר, ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד שאע"פ שקדם לשחיטתו אל יקדום לזריקתו, ואם זרק דם הפסח תחילה כשר.
<h2>דף סג.</h2>
מתני'. השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. ר' יהוד' או' אף התמיד. ר' שמע' או' הפסח בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור, ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן (פסול פי') [פטור, ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב ושאר כל [הזבחים] בין לשמן בין [שלא] לשמן] חייב, חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. פי' אם שחט את הפסח קודם שיבער את החמץ עובר בלא תעשה, דכת' לא תשחט על חמץ דם זבחי.
<h2>דף סג:</h2>
בעא מיניה רב הושעיא מר' אמי אין לשוחט ויש לאחד מבני חבורה מהו, אמ' ליה מי כת' על חמיצך, על חמץ כת'. פי' אם היה חמץ לאחד מבני חבורה עובר השוחט בלאו, מדכת' על חמץ סתם. אי הכי אפי' לאחד בסוף העולם נמי, אמ' ליה אמ' קרא לא תשחט על חמץ ולא ילין חמץ, דהנך דקיימי עליה בלא ילין. פי' כת' קרא אחרינא לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח, בא ללמד שזה חמץ שהזהרתיך עליו מאותן המוזהרין בלא ילין דהיינו כל בני החבורה המנויין עליו לאוכלו, ומשום הכי סמכן זה הכת', אבל חמץ שלשאר בני אדם אינו עובר. אמ' רב פפא הילכך כהן המקטיר את האימורין על החמץ עובר בלא תעשה, הואיל (ונשנן) [וישנו] בהלנת האימורין. פי' דכת' בקרא אחרינא ולא ילין חלב חגי עד בקר, והקישו הכת' לדם ולזבח, מה הזבח והדם עובר עליהן אף החלב נמי עובר עליו, כדאמרן. תניא כוותיה דרב פפא, השוחט את הזבח על החמץ עובר בלא תעשה, אימתי בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה, היה לאחד בסוף העולם אינו זקוק לו, אחד השוחט אחד הזורק אחד המקטיר. פי' אם היה לשוחט עובר השוחט לבד, ואם היה לאחד מבני חבורה עוברין בין השוחט בין הזורק בין המקטיר, שכולן הן שלוחיהן. אבל בן החבורה אינו עובר, שאינו לא שוחט ולא זורק ול' מקטיר, אע"פ שהן שלוחיהן קיימלן אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו.
ת"ר, אחד השוחט ואחד (הזובח) [הזורק] ואחד המקטיר. פי' הזורק דם הפסח על החמץ גם הוא עובר בלא תעשה, דכת' דם זבחי, דהוה ליה למימר לא תשחט על חמץ זבחי, למה אמ' דם זבחי, לרבות גם (הזובח) [הזורק] את הדם שהוא עובר בלא תעשה. והמקטיר עובר, מדכת' לא תשחט על חמץ דם זבחי וסמיך לההוא קרא לא ילין חלב חגי עד בקר, הקיש הכת' החלב לדם ולזבח, מה הדם והזבח עוברין בלא תעשה השוחט והזורק, אף המקטיר החלב נמי אם הקטירו על החמץ עובר בלא תעשה.
<h2>דף סד.</h2>
פיס'. ר' יהודה אומ' אף התמיד. מאי טע' דר' יהודה, דכת' זבחי, זבחי המיוחד לי. דהוה ליה למיכתב זבח, והוה משמע דבפסח בלחוד קאי, השתא דכת' זבחי אתא לרבויי נמי גם תמיד שלבין הערבים.
פיס'. ר' שמע' אומ' הפסח בי"ד לשמו חייב כול'. פי' אם שחטו לשום פסח שהוא כשר והויא שחיטה ראויה חייב ומשו' לאו דלא תשחט על חמץ, אבל אם שחטו שלא לשמו שהוא פסול פטור מלאו דלא תשחט, דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. והכי אית ליה לר' שמעו' בכל דוכתא בכיסוי הדם [חולין פ"ה ע"א], ובאותו ואת בנו, ובתשלומי ד' וה' [ב"ק ע"א], ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור. פי' שאר זבחים ששחטן בי"ד לאחר חצות על החמץ, בין לשמן בין שלא לשמן, אע"פ שכשירין הן, דתנן [זבחים ב' ע"א] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין, פטור מלאו דלא תשחט. ואע"ג דר' שמע' מרבה כל הזבחים בלאו דלא תשחט כדלקמ', הני מילין בשאר ימי הפסח דליכא פסח, אבל בי"ד דאיכא פסח, על הפסח עובר ועל שאר זבחים אינו עובר. ואמרי', מאי טע' דר' שמע', דאמ' קרא זבחי זבחי תרי זמני, קרי ביה זבח זבחיי, למאי הי' פלגינהו רחמ' ולא כתב זבחים, למימר' דכל היכא דמיחייב אזבח לא מיחייב אשאר זבחים. פי' תרי קראי כתיבי לא תשחט על חמץ דם זבחי, חד באלה המשפטים וחד בכי תשא, שקול יוד מחד זבחי ושדי אאידך. והוה ליה זבח זבחיי ואתא למימר דבין אזבח ובין אשאר זבחים מיחייב בלאו דלא תשחט. וכיון דריבה הכת' שאר כל הזבחים אמאי פלגינהו למיכתב זבח זבחיי, ליכתוב רחמ' לא תשחט על חמץ דם זבחים והוה משמע כל זבחי' דעלמ', אלא להכי פלגינהו למימ' לך כל היכא דמיחייב אזבח דפסח דהיינו ביום י"ד לא מיחייב אשאר זבחים, וכל היכא דלא מיחייב אפסח דהיינו בז' ימי החג דליכא פסח מיחייב אשאר זבחים.
ובמועד לשמו פטור שלא לשמו חייב. פי' מועד יקרא כל ז' ימי הפסח. ואם נשאר הפסח ולא נשחט בי"ד, כגון שברח והקריבו אחר תחתיו ואחר כך נמצא דקאי לשלמים, דקיימלן כל מותר הפסח קרב שלמים, וכבר לפסח לא חזי שישמרנו לניסן הבא, דהוה ליה עברה שנתו, וסתמיה לשלמים קאי, ואם שחטו לשם פסח פסול, דהוה ליה שוחט פסח שלא בזמנו, וכיון דהוא פסול והויא לה שחיטה שאינה ראויה פטור מלאו דלא תשחט. אבל אם שחטו שלא לשמו, דהיינו לשם שלמים, דהויא שחיטה ראויה, כדאמרן בפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים, חייב בלאו דלא תשחט. ומקשה, שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה. סתמיה לשלמים קאי, ושלמים לשם פסח קא שחיט שהן כשירין שלא לשמן ושחיטה ראויה היא ואמאי פטור אלא לאו ש"מ פסח בשאר ימות השנה שהוא קרב שלמים צריך שיעקור שם פסח ממנו ויאמר אני שוחטו לשם שלמים ואז הוא כשר, אבל אם שחטו סתם בלי שום עקירה פסול, דסתמיה פסח הוי עד שיעקור שמו ממנו והוה ליה שוחט הפסח שלא בזמנו ופסול, וכל שכן אם שחטו לשם הפסח שהוא פסול. ואמ' ר' חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמיאים מתים ונדחין לפסח שיני. פי' פסח בשאר ימות השנה דלא חזיתו לפסח, שאם ישמרנו לניסן הבא הוה ליה פסח שעברה שנתו, ההוא ודאי הוי סתמי' לשלמים, ואע"פ ששחטו לשם פסח כשר, דשלמים לשם פסח שחיט ושלמים כשיר' שלא לשמן, ומתני' כגון שהיו הבעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שיני, והילכך סתמיה לפסח קאי ולא לשלמים, ואם שחטו במועד לשם פסח או בסתמי' פסול, דהוי פסח שלא בזמנו, אבל אם שחטו לשם שלמים כשר, דפסח בשאר ימות השנה קרב שלמים, ואע"ג דחזי לפסח כיון שעקר שמו ממנו ושחטו לשם שלמים כשר. והוא הדין נמי אם הפריש אדם טלה לפסחו בשאר ימות השנה, דחזי לשומרו בניסן לשם פסח, שבתוך שנתו הוא, ושחטו קודם זמנו בסתמא פסול, דההוא ודאי בעי עקירה, ולא מיתכשר לשלמים עד שיעקור שם פסח ממנו וישחטנו לשם שלמים. אבל פסח שאבד ונמצא לאחר י"ד, דלא חזי לשומרו בניסן הבא מפני שתעבור שנתו, ובעליו נמי לא הוו טמאין דלא חזי באייר, אי נמי שנמצא אחר אייר, ההוא ודאי סתמיה לשלמים קאי ולא בעי עקירה, ואפי' שחטו לשם פסח כשר, דשלמים לשם פסח קא שחיט. ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייב, פי' אע"פ ששחטן שלא לשמן כשירין הן, הילכך עובר עליהן בלא תשחט על חמץ, חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה פסול, דהויא לה שחיטה שאינה ראויה.
מתני'. הפסח נשחט בג' כיתות, שנ' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל ועדה וישראל. נכנסה כת הראשנה ונתמלאת העזרה, ננעלו דלתות העזרה, תקעו והריעו ותקעו. הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי זהב ובזיכי כסף, שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב. ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרש הדם. שחט ישראל וקיבל הכהן, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, מקבל את המלא ומחזיר את הריקם, כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. יצתה כת הראשנה ונכנסה כת שנייה, יצאה שנייה ונכנסה שלישית. כמעשה הראשנה כך מעשה השנייה ושלישית. קראו את ההלל, אם קראו שנו ואם שנו שילשו, ואע"פ שלא שילשו בימיהם. ר' יהוד' אומ' מימיה שלכת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי כי ישמע י"י, מפני שעמה מועטין. כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא כרצון חכמים. ר' יהודה אומ' כוס היה ממלא מדם התערובת וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד, ולא הודו לו חכמ'. כיצד תולין ומפשיטין, אונקליות שלברזל היו קבועין בכתלים ו(ה)[ב]עמודין שבהן תולין ומפשיטין, וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקין חלקין היו שם, מניח [על] כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט. ר' אליעזר או' ארבע' עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט. קרעו והוציא את אימוריו, נתנם במגס והקטירן על גבי המזבח. יצאה כת ראשנה וישבה לה בהר הבית והשנייה בחיל והשלישית במקומה. חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. פי' לא היו רשאין ליכנס כולן בעזרה יחד ואע"פ שהיו מועטין ומכילין בעזרה כדי לקיים קהל ועדה וישראל.
פיס'. קראו את ההלל כול'. תניא בתוספת' [פ"ד ה"ט] הלוים עומדין על דוכנן ואומ' הלל בשירה, אלא שהכהני' מדיחין את העזרה שלא כרצון חכמ'. תניא בתוספת' [פ"ד ה"י] כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגלין בה אמת המים עד שנעשת נקייה כחלב. פי' אמת המים היתה עוברת בתוך העזרה, שהיו ממשיכין אותה מעין עיטם, והיו פוקקין הנקבים ורואה משם לחוץ והעזרה מתמלאת מים, ומדיחין הדמים על ידי כך, ופותחין הנקבים ויוצאין המים עם הדמים לחוץ, ועוד פוקקין ופותחין הרבה פעמ' עד שנעשת העזרה נקייה כחלב.
אונקליות שלברזל היו קבועי' בכתלים ובעמודים. פי' בכותלי העזרה ובעמודים קטנים שהיו קבועין בבית המטבחות, והיו קרויין ננסים, כדאמרי' במשנת מידות [פ"ה מ"ב]. ר' אליעזר או' ארבע' עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו. פי' אם חל י"ד בשבת והמקלות הן מוקצין לטלטל היו תולין ומפשיטין על זרועותיהן. ואמרי' בפרק כל הכלים [שבת קכ"ג ע"ב] דמשנת מקלות קודם התרת כלים נשנית, כיון שהן צריכין לו אין בהן משום מוקצה.
<h2>דף סד:</h2>
נכנסה כת הראשנה עד שהיתה מתמלאת העזרה וננעלו דלתות העזרה. איתמר אביי אמ' ננעלות תנן. שהן ננעלות מאיליהן על ידי מעשה נס. ורבא אמ' נועלין תנן. שהכהנים היו נועלין אותן. במאי קמיפלגי, במיסמך אניסא קמיפלגי מר סבר סמכינן אניסא ומר סבר לא סמכינן אניסא. — שורה שכולה כסף כסף כול'. מאי טע', אילימא שקיל דדהבא ומעייל דכספא השתא נמי שקיל בר מאתי מתקלי ומעייל בר מאה מתקלי, אלא דהכי שפיר. ולרמאין לא חיישי'. — ולא היו לבזיכין שולים. פי' כל הבזיכין שבמקדש לא היה להן שולים, חוץ מבזיכי לבונה שללחם הפנים, שמא יניחום ויפרוס הלחם. — שחט יש'. יש' אין כהן לא, הא גופה קמ"ל שהשחיטה כשירה בזר, וקיבל הכהן דמקבלה ואילך מצות כהונה. נותנו לחבירו, ש"מ הולכה שלא ברגל הויא הולכה, דיל' דנייד פורתא, והא קמ"ל דברוב עם הדרת מלך. — מקבל את המלא ומחזיר את הריקם. אבל איפכא לא, מסייע ליה לריש לקיש דאמ' ריש לקיש אין מעבירין על המצות. פי' כיון שבאת המצוה לידו חייב לקיימה ואין מעבירין עליה, ובמלא יש מצוה שצריך להוליכו ולזורקו.
כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריק' אחת כנגד היסוד. פי' היה זורקו בכלי על כותל המזרח בגובהו, ובאותו כותל שיש בו יסוד, והוא מתמצה ויורד על היסוד. ותנן במידות [פ"ג מ"א] שהיסוד היה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב, אוכל בדרום אמה ובמזרח אמה אחת, שכל כותל דרומי לא היה לו יסוד, אך אמה אחת הסמוכה לצפון דהיינו בקרן מזרחית צפונית, ולא היה זורק את הפסח בכותל מזרחי וכותל דרומי שאין להן יסוד כי אם במקום שהיה יסוד. מאן תנא פסח בזריקה, אמ' רב חסדא ר' יוסי הגלילי היא. פי' דבפרק בתרא [קכ"א ע"א] אמרי' דבפסח בשפיכה, ור' ישמעאל היא דמפיק בזבחים בפרק בית שמי [ל"ז ע"א] מודם זבחיך ישפך על מזבח י"י אלהיך, ושפיכה היא בקרוב אצל מזבח, אבל הזריקה היא ברחוק. ומתני' דתנן זורקו ולא קתני שופכו דלא כר' ישמעאל אלא כר' יוסי הגלילי. דתניא ר' יוסי הגלילי או' את דמו לא נאמר אלא דמם, חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין על גבי המזבח. פי' דכת' לגבי בכור אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה כי קודש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר, היה לו לומר דמו וחלבו, שהרי בכור לשון יחיד הוא, ולמה או' דמם וחלבם, לרבות מעשר ופסח שגם הם זורקין דמם ומקטירין חלבם כנגד היסוד. מנלן, אמ' ר' אלעז' אתיא זריקה זריקה מעולה ועולה גופה מנלן אמ' קרא אל יסוד מזבח העולה, לימד על העולה שטעונה יסוד. פי' גבי חטאת [נשיא] כת' ולקח [הכהן] מדם [ה]חטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה, הוה ליה למיכתב אל יסוד המזבח, אמאי כת' על מזבח העולה, לימד על העולה שטעונה יסוד, שבעולה היה זורק ב' מתנות שהן ד', והיה זורקו במקום היסוד, דהיינו בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית, באותן שתי אמות שיש להן יסוד. גרסי' בירושלמי [ה"ה], תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין, פסח שאין לו נסכין תוקעין על שחיטתו, פי' כשהיו מקריבין נסכי התמיד היו תוקעין. בסוף משנת תמיד [פ"ז מ"ג], שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודיברו הלוים בשיר ה(ק)[ג]יעו לפרק תקעו והשתחוה על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה, ובג' פרקים היו מחלקין השיר, וזהו ששנינו בפרק החליל [סוכה נ"ג ע"ב] תשע לתמיד שלשחר ותשע לתמיד שלבין הערבים, שעל כל פרק היו תוקעין ומריעין ותוקעין. ופסח אין לו נסכים, כדתנן במנחות בפרק שתי מידות [צ' ע"ב] כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, היו תוקעין ומריעין ותוקעין בשחיטתו, שגם הפסח קרבן ציבור הוא וטעון תקיעה.
<h2>דף סה.</h2>
מאי שלא כרצון חכמ' אמ' רב חסדא שלא כרצון ר' אליעזר, דאי רבנן שבות היא ואין שבות במקדש, דתניא המכבד והמרבץ בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי ר' אליעזר, וחכמ' אומ' אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות.
פיס'. ר' יהודה אומ' כוס היה ממלא מדם התערובות, שאם נשפך דמו שלאחד מהן נמצא זה מכשירו. פי' אם נשפך דם המזרק על הרצפה ולא נזרק על גבי המזבח היה יוצא עכשיו בכוס שהיה ממלא מדם התערובת, שאי איפשר שלא תהא שם טיפה אחת מאותו שנשפך, שכל הדם הוא לח וכל דבר לח מתערב, ובאותו כל שהוא שיש שם מדם הנשפך יוצא ידי חובתו. ומקשה, והרי דם התמצית מעורב בו. פי' הרי בדם התערובת יש כמה דמין מתמצין מצואר בהמה בעזרה והוא פסיל להזאה, שנ' כי הדם בנפש יכפר, דם שהנפש יוצאה בו מכפר דם שאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר, כל שכן שלא נתקבל בכלי, ואותו המשהו מעורב בו מדם הנשפך מן הכלי בטל במיעוטו. ור' יהודה לטעמ', דאמ' אין דם מבטל דם, דמין במינו לא בטיל, והילכך אפי' טיפה אחת יש מן המזרק הנשפך היא מכשרת הקרבן, ולא הודו לו חכמים דקסברי בטל ברוב ואין תקנה בדבר.
<h2>דף סה:</h2>
פיס'. כיצד תולין ומפשיטין כול'. בפרק כל כתבי הקודש [שבת קט"ז ע"ב] אמרי' ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו [של] ר' יוחנ' בן ברוקא, וחכמים אומ' מפשיטין את כולו. בשלמא לר' ישמעאל דהא אתעביד ליה לצורך גבוה, שכיון שהפשיטו את החזה קורעו ומוציא אימוריו, וקודם הפשטת העור אי איפשר מפני הנימין שלא יפלו על האימורין, ואין זה כבוד שמים להקטיר האימורין עם הנימין, אלא רבנן מאי טע', אמ' רבא שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבילה.
נתנן במגס והקטירן על גבי המזבח. במגס והקטירן ס"ד. וכי במגס היה מקטירן, שהיה שופכן מן המגס למערכה, והרי צריך הכהן להקטיר האימורין בידיו שלא יהא דבר חוצץ בין ידי הכהן ובין האיברין והחלבים. ומהדר אלא אימ' כדי להקטירן. פי' היה נותנן במגס כדי להקטיר' ויעמדו שם במגס עד שיבוא להקטירן, אבל כשהיה רוצה להקטירן היה נוטלן בידיו מן המגס והיה מקטירן על המערכה. — פיס'. יצתה כת הראשנה וישבה לה בהר הבית. פי' שלא היו רשאין להוליך פסחיהן בבתיהן ביום השבת. והשנייה בחיל שהיא לפנים בשער הבית, כדתנן במידות [פ"ב מ"ג] לפנים ממנו סוכה גבוהה עשרה טפחי' לפנים ממנו החיל עשר אמו'.
אילו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. הרכבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינן דוחין, ר' אליעזר אומ' דוחין. אמ' ר' אליעזר ומה אם שחיטה שהיא משם מלאכה דוחה את השבת, אילו שהן משום שבות אינו דין שידחו את השבת, אמ' לו ר' יהושע יום טוב יוכיח, שהתיר בו משום מלאכה ואסר בו משום שבות. אמ' לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה, השיב ר' עקיבה הזאה תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינה דוחה את השבת, אף אתה אל תתמה על אילו שאע"פ שהן מצוה והן משום שבות לא ידחו את השבת. אמ' לו ר' אליעזר ועליה אני דן, ומה אם שחיטה שהיא אב מלאכ' דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין שתדחה את השבת. אמ' לו ר' עקיבה או חילוף, ומה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת אף שחיטה שהיא משום מלאכה לא תדחה השבת, אמ' לו ר' אליעזר עקיבה עקרת מה שכת' בתורה בין הערבים במועדו, אפי' בשבת. אמ' לו הביא לי מועד לאילו כמועד בשחיטה. כלל אמ' ר' עקיב' כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי איפשר לה לעשות מערב שבת דוחה את השבת. פי' פסח דחי שבת, דכת' ביה במועדו, וכל היכא דכת' במועדו משמע אפי' בשבת. שחיטה וזריקת דמו אי איפשר אלא ביום, דכת' ביום צוותו את בני ישראל להקריב קרבניהם, ביום ולא בלילה. ושנה התנא בין שחיטה שהיא מלאכה ובין זריקה שאינה אלא משום שבות טילטול המזרק עם הדם, וכן נמי מיחוי קרביו. וקשיא לי, אמאי לא תני הפשיטו, דאמרי' בפרק כל כתבי הקודש ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו שלר' יוחנן בן ברוקה וחכמים אומ' מפשיט את כולו.
<h2>דף סח.</h2>
ומיחוי קרביו. מאי מיחוי קרביו, רב הונא אמ' מנקבן בקוץ. פי' מיחוי לשון שפיכה, כדתנן וממחה ושופך, שמנקבן בסכין והפרש נשפך ויוצא לחוץ. ור' חייא בר רב אמ' שירקא דמעיא. אמ' ר' אלעא מאי טע' דחייא בר רב דכת' וחרבות מחים גרים יאכלו, מאי משמע כדמתרגמ' רב יוסף ונכסי רשיעיא צדיקיא ייכלון. פי' שירקא דמעיא הוא הזבל הנדבק במיעים, שאינו יוצא בהדחה כי אם בסכין, ומפני שהוא קשה נקרא מיחוי, לשון וחרבות מחים, הן הרשעים שהם חזקים ואלמים, הצדיקים שהם בעולם הזה כמו גרים ותושבים יאכלו אותם לימות המשיח.
<h2>דף סח:</h2>
פיס'. והקטר חלביו. תניא אמ' ר' שמעו' בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתא, שהרי הקטר חלבים ואיברי' כשירין כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. אבל צלייתו אינה דוחה שבת, שהיא צורכי הדיוט. וכן הדחת קרביו, שכיון שמיחה קרביו אע"פ שלא הדחן אינן מסריחין. הרכיבו שלפסח על כתיפו, אם אינו יכול להלך ברגליו אע"פ שאינו חוץ לתחום, או לחתוך יבלתו בצפרניו או בשיניו שאין בו מעין מלאכה אלא משום שבות אינן דוחין את השבת, כיון שיכול לעשותו מאתמול. אמ' לו ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתיר כן כל מלאכ' אוכל נפש ואסר בו משום שבות. שאם היו לו פירות חוץ לתחום אסור להביאן ביום טוב.
אמ' לו ר' אליעזר מה זה יהוש' מה ראיה רשות למצוה. פי' שאכילת יום טוב רשות היא. ור' יהושע לטעמיה, דאמ' שמחת יום טוב נמי מצוה היא, דתניא ר' אליעזר אומ' אין לו לאדם אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה. ר' יהוש' אומ' חלקיהו חציו לי"י וחציו לכם. אמ' ר' יוחנ' ושניהן מקרא אחד דרשו, כת' אחד אומ' עצרת תהיה לכם וכת' אחר אומ' עצרת לי"י אלהיך, הא כיצד, ר' אליעז' סבר או כולו לכם או כולו לי"י, ור' יהושע סבר חלקהו חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. אמ' ר' אלעזר הכל מודין בעצרת דבענן נמי לכם, יום שניתנה בו תורה לישראל. אמ' רבה הכל מודין בשבת דבענן נמי לכם, דכת' וקראת לשב' עונג. אמ' רב יוסף הכל מודין בפורים דבענן נמי לכם, דמעיקרא להכי איתקון ימי משתה ושמחה. מר בריה דרבנא כוליה שתא יתיב בתעניתא, לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, עצרת יום שניתנה בו תורה, פורים דמעיקרא להכי איתקן, מעלי יומא דכיפורי דתני חייא בר רב מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכת' כאילו נתענה תשיעי ועשירי. ואע"ג דקיימלן דכל היכא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע הלכ' כר' יהוש', הכא כולהו אמוראי כר' אליעז' סביר' להו, ר' אלעזר ורבה ומר בריה דרבנא.
<h2>דף סט.</h2>
פיס'. השיב ר' עקיבה הזאה תוכיח שהיא שבות כול'. פי' הזאת טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת שהוא שבות, גזיר' שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים. תניא אמ' לו ר' אליעז' עקיבה בשחיטה הישבתני בשחיטה תהא מיתתך, אמ' לו אל תכפרני בשעת הדין, כך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת. ואמרי', מאחר דאגמריה מאי טע' פריך. פי' והיכי פריך ועליה אני דן שתדחה שבת. ואסיק, ר' אליעזר גמריה איעקר ליה מיניה ואתא ר' עקיב' לאדכוריה גמריה. פי' ומשום הכי אמ' ליה או חילוף, ומה אם הזאה שבות ואינה דוחה שבת כול' שישים ר' אליעזר בלבו ויאמר כל כך פשיט' ליה לזה שהזאה אינה דוחה, אולי יזכור מה שלימד לר' עקיבה שאינה דוחה שבת.
<h2>דף סט:</h2>
מתני'. אימתי מביאין עמו חגיגה, בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט. אבל בזמן שבא בשבת או במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה. חגיגה היתה באה מן הבקר, ומן הצאן, ומן הכשבים, ומן העזים, מן הזכרי', ומן הנקיבות. ונאכלת לשני ימים. ואמרי', מאן תנא דקתני חגיגה. פי' התנא עוסק בהלכות הפסח ומה טיבה של חגיגה לכאן. ומהדר, איידי דתנא הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחו שבת, תנא נמי חגיגה הבאה עמו דלא דחיא שבת. דדוק' אם פסח בא בחול מביאין עמו חגיגה, אבל אם בא בשבת לא, שאין חגיגה דוחה שבת. ודווקא אם בא בטהרה, אבל אם בא בטומאה, שהיו הציבור טמאין ועושין פסח בטומאה, אין מביאין עמו חגיגה, שאין חגיגה דוחה טומאה, ודווק' אם בא בממועט, שהיו בני חבורה רבים והפסח היה מועט להם, מביאין עמו חגיגה, שיאכלו החגיגה תחילה ואחר כך יאכלו הפסח, שהוא נאכל על השבע, אבל אם בא במרובה, שהיו בני חבורה מועטין והפסח מרובה להן, אין מביאין עמו חגיגה, שלא יבא הפסח לידי נותר.
<h2>דף ע.</h2>
אמ' רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא, דאי ס"ד חובה היא תיתי בשבת, תיתי בטומאה, תיתי במרובה ובמועט, מיהת מאי טעמ' אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה לפסח, כדי שיהא פסח נאכל על השבע. מפר' בירושלמי [ה"ד] הטעם שמא יבא לידי שבירת עצם, שמא יאכלנו לתיאבון יהא שובר ומוצץ עצמותיו מפני שהן רכין, לפיכך נאכל על השבע, שהלואי יוכל לאכל הבשר ויניח העצמות.
פיס'. ונאכלת לשני ימים. מתני' דלא כבן תימא, דתניא בן תימא אומ' חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, מאי טע' דבן תימא דמתני ליה רב לחייה בריה לא ילין לבקר זבח חג הפסח, זבח חג זו חגיגה, פסח כמשמעו, ואמ' רחמ' דלא ילין.
<h2>דף עא:</h2>
מתני'. הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת. ושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח, אם אינן ראויין חייב, ואם ראויין הן ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. אמ' ר' אליעזר ומה אם הפסח שהוא מותר לשמו כששינה את שמו חייב, זבחים שהן אסור' לשמן כששינה את שמו אינו דין שיהא חייב. אמ' ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששינהו לדבר האסור, תאמר בזבחים ששינו לדבר המותר. אמ' לו ר' אליעזר אימורי ציבור יוכיחו, שהן מותרי' לשמן והשוחט לשמן חייב. אמ' לו ר' יהוש' לא אם אמרת באימורי ציבור שיש להם קצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה. ר' מאיר אומ' אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור. שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו [לערלים ולטמאים, חייב, לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו], למולין ולערלים, לטמאים ולטהורין, פטור. שחטו ונמצא בעל מום חייב. שחטו ונמצאת טריפה בסתר פטור. שחטו ונמצא שמשכו בעלים את ידן או שמתו או שניטמו פטור, מפני ששחט ברשות. פי' אם שחט הפסח שלא לשמן, כגון ששחטו לשם שלמים שהוא פסול חייב, שנמצא שחילל השבת שלא לצורך, ואם נעלמה ממנו שבת חייב חטאת. ואם שחט שאר זבחים, כגון שלמים לשם פסח, אם אינן ראויין לפסח, כגון שהיו בקר או נקיבות או איל בן שתי שנים חייב הוא, שאין זה טועה בדבר מצוה, אבל אם היו ראויין לפסח, שהיו כבשים זכרים בני שנה, ר' יהושע פוטר מפני שהיה טרוד לקיים את המצוה אע"פ שעלת עבירה לידו פטור מחטאת, ור' אליעזר מחייב חטאת, כיון שחילל שבת במקום שלא היה לו לחלל ואין טרדת המצוה פוטרתו מחטאת. אמ' ר' אליעזר לר' יהושע מקל וחומר יהא חייב השוחט לשם פסח בשבת, ומה אם הפסח שהוא מותר לשוחטו בשבת לשמו כדנפקא לן [ס"ו ע"א] מבמועדו אפי' בשבת כששינה את שמו לשם שלמים חייב, שלמים שהן אסורין לשוחטן בשבת כששינה את שמן לשם פסח שלא עלו לבעלים לשם חובה כל שכן שיתחייב משום חילול שבת. אמ' לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח שלא לשמו כששינהו את שמו לדבר אסור, דהיינו לשם שלמים שהן אסורין לשוחטן בשבת ואין זה טירוד לקיים מצוה, תאמר בשאר זבחים ששינן בדבר מות', דהיינו לשם פסח והוה ליה טרוד לדבר מצוה. אמ' לא ר' אליעז' אימורי ציבור יוכיחו, שהן מותר' לשמן לשוחטן בשבת, דכת' תשמרו להקריב לי במועדו, אפי' בשבת, והשוחט שאר זבחים כגון שלמים לשם תמידין חייב, אף אני אביא פסח אע"פ שהוא מותר לשמו אם שחט שאר זבחים לשם פסח חייב. אמר לו ר' יהוש' לא אם אמרת באימורי ציבור שכן יש להן קצבה שנים ליום, ואין שם טירדא, שאם שחט התמידין בשבת שוב אינו טרוד, והילכך אם שחט שלמים לשם אימורי ציבור חייב, שאין שם טירדא דמצוה. תאמר בפסח שאין לו קצבה, שאע"פ שהוא שחט פסחו כמה יש בעזרה שעדיין לא שחטו, והרואה (סובר) זבחים הראויין לעזרה סובר שפסחים הן ושוחטן לשם פסח לשם מי שהוא בעליו שלכל אחד ואחד, והוא טרוד לדבר מצוה, הילכך אע"פ שנמצאו שלמים ונדחת שבת שלא לצורך פטור הוא. ור' מאיר היה סובר שאף השוחט שלמים לשם אימורי כל ימות השנה פטור הוא, דכיון דשלמים קיימי עליה להקריבן טרוד הוא בהקרבתו, ואם שחטן לשום אימורי ציבור הוא שהוא טרוד בדבר מצוה וסובר כי תמידין הן וטועה בדבר.
<h2>דף עג.</h2>
פיס'. שחטו שלא לאוכליו כול'. כיון שהפסח פסול הוא חייב משום שבת. אבל לאוכליו ושלא לאוכליו כול', דקיימלן דכל היכא דכתיבי כשירין ופסולין הפסח כשר והוא פטור משום שבת, שהרי בכשרות נשחט וניתנה שבת לידחות עליו. שחטו ונמצא בעל מום חייב, שחילל שבת בקרבן פסול ואינו טרוד בדבר מצוה, שהיה לו לבודקו אם יש בו מום אם לאו. ואם שחטו ונמצא טריפה בסתר בתוך בני מיעיו פטור, שהוא אנוס וטרוד בדבר מצוה. אבל אם נמצא טריפה בגלוי, כגון נשברה רגלו מן הארכובה חייב, דאיבעי ליה למיבדקיה. ואם שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידן ממנו והוה ליה נשחט שלא למנויו, או שמתו והוה ליה נשחט שלא לאוכליו והוא פסול וחילל שבת שלא לצורך פטור הוא, מפני ששחט ברשות בחזקת שבעליו קיימין וטהורין.
<h2>דף עד.</h2>
כיצד צולין את הפסח, שפוד שלרימון, תוחבו לתוך פיו ועד בית נקובתו ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבה או' כמין בישול הוא זה אלא תולן חוצה לו. אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא על האסכלה, אמ' ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמ' לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. שפוד שלרמון נפרש טע' לקמ' אמאי שלרמון. ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, כדי לקיים ראשו על כרעיו ועל קרבו. ר' עקיבה אומ' כמין בישול הוא זה, שנראה כאילו היו מתבשלין בתוך הקדירה, אלא תולן חוצה לו בשפוד או למעלה מפיו שלטלה או למטה מנקובתו. ואמרי', נייתי שפוד שלמתכת. ומהדר, איידי דחם מקצתו חם כולו (וחם) [וקא] מטוי מחמת השפוד, ורחמ' אמ' צלי אש, ולא צלי מחמת דבר אחר. פי' דרך המתכת אם יתחמם מקצתו שבצד האש מתחמם כולו, ואע"פ שאינו כנגד האש, ואם יתחמם ראש השפוד שהוא חוץ מן הבשר יתחמם כל השפוד העומד בתוך הפסח ונצלה הפסח מחמתו, והוה ליה צלי מחמת השפוד שנתחמם באש, ואנן בענן צלי אש ולא מחמת דבר אחר, ואע"פ שבא מכח האש. להכי מייתי שפוד שלרימון, שצד המכוסה בבשר הפסח אינו מתחמם עד שיצלה הפסח שעליו. ונייתי שלדקל, כיון דאית ביה שיבי אפיק מיא והוה ליה כמבושל. פי' הוא עשוי שורות שורות ויוצאין מים מביניהן כשמתחמם באש, והוה ליה כמבושל. ונייתי שלתאינה, כיון דמלחלחא ומפיק מיא הוה ליה כמבושל. פי' התאינה יש לה מבפנים כמין מוח והוא מוציא מים. ונייתי שלאלון, שלחרוב, ושלשקמה. שאין בהם מוח מבפנים, והן קשין מבפנים כבחוץ. אית בהו קיטרי. פי' יש להם קשרים שמוציאין מהן ענפים לכאן ולכאן, וכשחותך אותן הקשרין בסכין כדי להחליק השפוד מוציאין מים. רימון נמי אית בהו קיטרי. ומהדר, שיעי קטריה. פי' הם חלקים ואין צריך להעביר סכין עליהן ולא מפקי מיא. ואיבעיתימ' נייתי נבגא בר שתא. פי' נטיעה בת שנתה שאין בה קשרים.
אמ' רבה האי מלייתא שריא. פי' שממלאין התרנגולת והכבשים בשר שמן בין עור לבשר או בין בשר לעצמות, או שעושין עיסה מבחוץ וממלאין אותה בשר מבפנים, מותרת זו המלייתא שנאפת בתנור כשהיא מליאה בשר מתוכה, ואע"פ שלא היה אותו הבשר שבתוך המלייתא מבושל וגם לא היה מלוח כעין קדירה, שאם היה מלוח כעין קדירה אף בקדירה מותר לבשלו אלא מלוח מעט כעין לצלי מותר. אמ' ליה אביי והא בלעה דמא. פי' לאחר שפלטה התרנגלת או הכבש דמו חוזר הבשר שבפנים ופולט, והמולייתא שבחוץ בולעת. ואי קשיא, והוא הדין נמי בחתיכה אחת שלבשר יש להקשות כך, דצד הפנימי פולט וצד החיצון בולע. יש לומ', בחתיכה אחת לא קשיא לי מידי, דכל חתיכה כל מה שהיא עבה פולטת הכל יחד. וכשצד הפנימי פולט גם צד החיצון פולט, וכל זמן שהוא טרוד לפלוט אינו בולע, אבל כשת(ת)מלא אותו מבשר אחר פולט צד החיצון כל מה שיש לו לפלוט (ואחר כך מפליט) ואחר כך מתחיל אותו הבשר לפלוט וצד החיצון בולע. אמ' ליה כבולעה כך פולטה. פי' [כיון] שעומדת בתוך האש או בתוך התנור כל מה שבולעת המליית' מן הבשר שבתוכה חוזרת ופולטתו, שחום האש שואב כל הלחלוח שבתוכה. ואי קשיא, כיון דאמרי' כבולעה כך פולטה אמאי אמרי בפרק כל הבשר [חולין קי"א ע"א] דרש רבא בן כבדא בין כחלא עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא, ונימ' כבולעו שלבשר מדם הכבד כך פולטו. יש לומר, לא דמו להדדי, שהמלייתא עומד הבשר (ש)בתוכה וטעם הבשר הולך במלייתא, ואותו הטעם שבולעת המלייתא חוזרת ופולטת באש, אבל הכבד והבשר אינן זה בתוך זה אלא זה על גבי זה, וגוף הדם יוצא מן הכבד ונאחז בסבך בבשר שתחתיו, ואע"פ שהוא פולט הבשר באש אי איפשר שלא ישאר אדמומית הדם על הבשר ונראה שאוכל דם הכבד, אבל טעם בעלמא אינו נראה אלא כמו שנבלע כך הוא נפלט.
<h2>דף עד:</h2>
איני, והא ר' אבא טפל ליה בר גוזלא לרב ואמ' ליה אי מעלי טפליה הב לי ואיכול. פי' מקשה לאביי, דאמ' והא קא בלעה דמא, שהרי ר' אבא שם בר גוזלא בתוך טפליה שלעיסה ואפאו בתנור, ואמ' לו רב אם טפלתו היא אפויה יפה שאינה נא ואינה חרוכה באש תן לי שאוכל ממנה, ולא חשש מפני שבלעה מדם הגוזל, דאמרי' כבולעה כך פולטה. ומהדר, בסמידי דמיפרך. פי' אותה הטפילה שלרב היתה מסלת, ועיסה שלסלת אינה נדבקת כל כך (ומתרחב) [ומתפרך] והדם יוצא ממנו מפני שנעשה פירורין פירורין. והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אווזא ואמ' אי לאו דחזיתיה דזייג כזוזא חיורא לא אכלי. ואי ס"ד אמרי' כבולעו כך פולטו מאי איריא דזג אפי' כי לא זג נמי. פי' אי לאו דחזיתיה לטפילה דידיה שהיה לבן וצלול כזכוכית, שמוהל הבשר שזב בלחם היה צלול ולא היה בו (שוב) [שום] אדמומית דם, אבל אם היה רואה בו אדמומית לא היה אוכל, ואי אמרת אמרי' כבולעו כך פולטו אע"ג דלא זייג נמי אותה האדמומית אינה כלום אינה מראה דם אלא חמר בשר הוא, כדאמ' בפרק כל הבשר [חולין קי"ב ע"א]. ומהדר, בחיוריתא דשרירי. פי' קמח נקייה שאין בה סלת והוא חזק וקשה ואינו פולט. הילכך דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי. פי' משום דמיפרד, ואע"ג דאסמיק המוהל שבתוך הלחם שרי, שאין זה מראה דם אלא חמר בשר מיקרי. דחיוריתא, אי זייג כזוזא חיורא אין ואילא לא, ושאר קמח אי אסמיק אסיר ואילא שרי. והאי מלייתא מאן דאסר אפי' פומא לתחת, ומאן דשרי אפי' פומא לעיל. והיל' כמאן דשרי ואפי' פומא לעיל.
אומצא ביעי ומזרקא פליגי בהו רב אחא ורבינא, בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והיל' כרבינא לקולא, בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והיל' כרב אחא לקולא. האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפי' לקדירה שפיר דמי, שפדיה בשפודא מידב דייב, אנחי אגומרי פליגו בה רב אחא ורבינ' חד אמ' גומרי מיצמת צמתי ליה. פי' מפעפע הדם עליו וחוזר ונצמת בו ואסור, דכיון שפיעפע דמו עליו הוה ליה כאילו פירש וחוזר ונצמת בתוכו והילכך אסור. וחד אמ' גומרי מישב שייבי. וכל דם הפורש ממנו הגחלים שואבין אתו ושרי. וכן ביעי לצלותן עם קליפה החיצונה שלבצים שהיא מליאה רירין שלדם וכן מזירקי הוורידין שלבית השחיטה. אומצא דאסמיק הוא וחולייה אסור. לא אסמיק הוא וחולייה שרי. רבינא אמ' אע"ג דלא אסמיק נמי חולייה אסור, אי איפשר דלית ביה שורייקי דדמא, אמ' ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא מגמע ליה גמועי. איכא דאמ' רבינא גופיה מגמע ליה גמועי. מה שפירש המורה שחולטין אותו בחומץ לאחר צלייתו קשיא לי טובא, כיון שנצלה באש והוא מותר באכילה אפי' צלאו על גבי גחלים, למה יאסר החומץ שחולטין אותו בו. ובפרק כל הבשר [חולין קי"ב ע"א] אמרי' אמ' רב נחמ' אמ' שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאוכלה, והני מילי דאסמיק אבל לא אסמיק לא, ומסיק רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר, ולמה יהא החולייה אסור. ולקמ' נמי אמרי' הא חלא דחליט ביה חדא זמנא לא הדר חליט ביה זמנא אחריתי מפני שכבר הותש כוחו, ואם הבשר צלי מה חליטה הוא צריך, והרי בלא חליטה הוא מותר. ובבשר חי איני יכול להעמידו, דהיכי דמי אי מלחיה שפיר כעין קדירה ואחר כן חלטו בחומץ למה יאסר החומץ, והלא כל הדם יצא במליחה, ואפי' לקדירה שפיר דמי, ואם לא מלחו ימלחנו, ויותר אף לקדירה למה יאסר ומה אנו צריכין לחומץ. והנכון בעיני שדרך בני אדם כשרוצין למלוח בשר להתקיים לזמן מרובה מכניסין אותו לתוך מים ומלח, והבשר שואב המליחות ומתקיים לזמן מרובה, ואסור לעשות כן שאין מולחין את הבשר אלא על גבי כלי מנוקב, שכל דם היוצא מחמת המליחה יצא ולא יחזור ויבלע בו, וזה שרוצה להניחו במי מלח מה יעשה, אם הכלי נקוב יצאו כל המים ואם אינו נקוב יאסר הבשר שיפלוט הדם ויחזור ויבלענו, הילכך צומתין אתו בחומץ עם מלח זה וחומץ צומתו ואינו מניח דמו לצאת, והילכך אע"פ שאין הכלי מנוקב מותר, שאין מוציא דם כלל מפני שהחומץ צומתן ואין דם האיברים אסור אלא אם כן פירש. והשתא אמרי' האי אומצא דאסמיק הוא וחולייה אסור, דאע"ג דחומץ צומת כיון דאסמיק מפני כח רוב הדם אין כח בחומץ לצומתו שלא יצא הדם, אלא הדם יוצא, וכיון שאינו מנוקב חוזר עוד ונבלע בו, והילכך היא וחולייה אסור, שכיון שבלע הבשר את דמו שפלט ונאסר שוב אינו ניתר אפי' על ידי צלי, שאין לך דבר שנאסר ויחזור ויותר, ואילא אסמיק הוא וחולייה שרי, שיש כח בחומץ לצומתו שלא יפלוט דמו וכיון שלא פירש מותר. רבינא אמ' אע"ג דלא אסמיק חלייה נמי אסיר, אי איפשר דלית ביה שורייקי דדמא. פי' ונאסר החומץ מחמת הנהו שורייקי, אבל מיהו לא חשיבי הנהו שורייקי שיחזרו ויאסרו גם את הבשר, ומר בר אמימר אמ' ליה גמועי לההיא חלא ולא חייש לשורייקי, ואיכ' דאמ' רבינא גופיה מיגמע ליה גמועי. אמ' ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא האי חלא דחליט ביה חדא זמנא לא הדר חליט ביה זמנא אחריתי. שכבר הותש כוחו, ולא צמית והוה ליה כאילו שרה הבשר במים ומלח בכלי שאינו מנוקב והוא אסור מפני שפולט הדם וחוזר ובולעו. ומאי שנא מחלא תימהא. פי' חומץ חלש מעיקרו שחולטי' בו, ומהדר התם איתיה לקיוהא דפירא בעיניה הכא ליתה לקיוהא דפירא בעיניה. פי' חלא תימהא איתא לקיוהא דפירא בעייניה, פי' בתוכו ואע"פ שהוא חלש צומת, אבל הכא שהותש כחו כבר על ידי בשר אחר אינו צומת.
<h2>דף עה.</h2>
פיס'. אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלא. פי' כדאמרן שהמחבת חם מקצתו חם כולו ויצלה הבשר מחמתו, והוה ליה צלי מחמת דבר אחר. אמ' ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל כול'. מעשה לסתור, הכי קאמ' אם היתה אסכלה מנוקבת מותר. פי' שהיו בריחי הברזל שבה מרוחקין זה מזה שיוכל להשים השפוד עם הפסח בין בריח לבריח ולא יגע כלל בברזל שבבריח האסכלא מותר, ולא גזרי' מנוקבת אטו שאינה מנוקבת, ומעשה ברבן גמליאל שאמ' לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה מנוקבת.
<h2>דף עה:</h2>
מתני'. נגע בחרסו שלתנור יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסלת יקמוץ את מקומו. סכו בשמן שלתרומה, אם חבורת כהנים יאכלו, אם שלישראל אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון. סכו בשמן שלמעשר שיני לא יעשנו דמים על בני חבורה, לפי שאין מוכרין מעשר שיני בירושלם. פי' נגע הפסח בחרסו שלתנור יקלוף מן הפסח את מקום הנוגע בתנור, מפני שנצלה מחום חרש התנור והוה ליה צלי מחמת דבר אחר ולא מחמת האש. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו, שחזר שומן שנתחמם מן החרס ונבלע בפסח יטול את מקומו, דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה יפה בעובי שהשומן נבלע בתוכו הרבה, ואותו השומן היה מבושל מן החרס ונאסר. נטף מרוטבו על הסלת, מפר' בגמ' בסלת רותחת דמיטוי הרוטב מחמת חום הסלת והוה ליה צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסלת שנתבשל מחמת דבר אחר, הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולין. ואם סכו בשמן שלתרומה והם חבורת ישראל, אם חי ידיחנו דלא בעי, ואם צלי הוא בעי קליפה (דלא) [ד]בלע. ואם סכו בשמן שלמעשר שיני אל ימכרנו בדמים לבני חבורה, לפי שאין מוכרין מעשר שיני בירושל', ואפי' לאוכלו שם בקדושה, דכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף כת', אלא אוכלין אותו במתנת חנם.
<h2>דף עו.</h2>
איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור, צונן לתוך צונן דברי הכל מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמ' עילאה גבר ושמואל אמ' תתאה גבר. פי' חם לתוך חם, כגון בשר רותח לתוך חלב רותח, או שאר כל האיסורין, דברי הכל אסור, מפני שבולעין זה מזה. ואם נפל בשר צונן לתוך חלב צונן דברי הכל מותר, וסגי ליה לבשר בהדחה בעלמא כדלקמ'. ואם נפל בשר חם לתוך חלב צונן או בשר צונן לתוך חלב חם בזה חולקין רב ושמואל, דרב אמ' עילאה גבר, העליון נוצח, ואם נפל בשר חם לתוך חלב צונן שניהן אסורין, שהבשר עליון מחמם את החלב התחתון ובלעי מהדדי, ואם נפל בשר צונן לתוך חלב חם שניהן מותרי', שהעליון נוצח ולא תחתון, והבשר שהוא צונן מקרר את החלב שהוא חם ובהדחה בעלמ' סגי. ושמואל [אמ'] תתאה גבר ואם נפל בשר חם לתוך חלב צונן שניהן (אסור') מותרין, שהחלב שהוא תחתון מקרר את הבשר, ואם נפל בשר צונן לתוך חלב חם שניהן אסור', שהחלב שהוא תחתון נוצח ומחמם את הבשר ובולעין זה מזה. תניא כוותיה דשמואל, חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וכן צונן לתוך צונן מדיח. ומקשה, חם לתוך צונן מדיח, עד דמקר ליה מקר בלע. פי' אם נפל בשר חם בתוך חלב צונן, אע"ג דתתאה גבר והחלב מקרר את הבשר אי איפשר שקודם שיקררנו שלא יבלע הבשר שהוא חם מן החלב. אלא אימ' חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח. תניא אידך, בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח, וכן צונן לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח, חם לתוך צונן מדיח אדמקר ליה מיקר בלע, אלא חם לתוך צונן קולף, צונן לתוך צונן מדיח. והיכא דנפל בשר חם לתוך חלב צונן הבשר ודאי בעי קליפה מפני שהוא חם, ואע"פ שהחלב מקררו, קודם שיקררנו בולע. אבל החלב מותר שהוא צונן ואינו בולע מן הבשר, ואין כח בבשר לחממו, שהרי אנו אומ' כי הבשר מתקרר מכח החלב, וכל שכן שאינו מחממו, וכל דבר שהוא [קר] פשוט הוא שאינו בולע. וקערה שאוכלין בה גבינה שמערין בה מרק בשר רותח, אם היא שלעץ צריכה הגעלה ואם היא שלחרס תישבר, ואע"פ שהוא חם לתוך צונן בולעת הקערה, שלא דיבר שמואל אלא באוכלין ומשקין אבל לא בכלים, שהכלים בולעין מן החם ואע"פ שהוא צונן, וטע' דמילתא אוכלין ומשקין שיש בהן לחלוח אין בולעין מן החם אלא בעודן חמין, אבל כשהן צונן אין בולעין, אבל הכלים שאין בהן לחלוח אע"פ שהן צונין בולעין מן החם. וראיתי למי שכתב דאי משוו בשר חם לתוך הקערה שאוכלין בה חלב והיא צוננת, הבשר מותר בקליפה מאותו צד שהיא נותנת בקער', אבל אי משוו רוטב חם (באותך) [בתוך] אותה קערה אסור הרוטב, דאי איפשר בקליפה והקערה מותרת בהדחה. ואינו נראה לי שתהיה הקערה מותרת בהדחה, דהא בכולי תלמודא אמרי' שהקערות צריכות הגעלה בכלי שיני, ומאני דקוניא אסרי כולהו, ואנן קיימלן היל' כשמואל דאמ' תתאה גבר, דהא תניא הכא תרתי מתנייתא כותיה. ובפרק כירה [שבת מ"ב ע"א] נמי אמר' תניא נותן אדם חמין לתוך צונן ולא צונן לתוך חמין, אלמא תתאה גבר, אם כן קשיא היל' אהיל'. משום הכי נראה לי שלא דיבר שמואל אלא באוכלין ומשקין, ומקשה לשמואל מדתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו קס"ד בחרס צוננת. בשלמ' למאן דאמ' עילאה גבר אמטו להכי יטול את מקומו דאזיל (הזווי) [האי] רוטב ומחמם ליה לחרס והדר חרס ומחמם לדידיה וכי הדר ואוקמה בחרס רותחת. פי' האי דאמרי' בחרס צוננת אקורי מיקר, לא אמרי' הכי אלא שאין כח בחרש צוננת להתחמם מן הרוטב ולחזור ולבשל את הרוטב, אבל לעניין בליעת איסור אע"פ שהקערה צוננת אם תשים בתוכה דבר חם בולעת מהאיסור, וגם פולטת האיסור שהיה מובלע בה, שלא דיבר שמואל תתאה גבר אלא באוכלין ומשקין, ולא בכלים.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל לא שנו אלא שלא מלחו, אבל מלחו אסור, דאמ' שמואל מלוח הרי הוא כרותח. פי' האי דתניא צונן לתוך צונן מדיח, לא שנו דסגי ליה בהדחה אלא אם כן [לא] היה מלוח הצונן התחתון, אבל אם היה מלוח הרי הוא כרותח, וכאילו נפל צונן לתוך חם דמי ואסירי. ולא שנו אלא שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל נאכל מחמת מלחו לא. פי' אימתי אמרי' מלוח הרי הוא כרותח כשהיה מלוח כל כך שאינו יכול להיאכל מחמת מלחו אם לא ידיחנו ותסיר מלחו ממנו, אבל אם הוא מלוח מעט כדי להטעימו והוא נאכל במלחו אין זה כרותח אלא כצונן הוא נידון. ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא. פי' בן יונה חי נפל בתוך הכותח שהוא עשוי מנסיובי דחלבא ויש בו מלח. שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרניא, קסבר כי קאמ' שמואל הרי הוא כרותח שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל אם נאכל מחמת מלחו לא. פי' וזה הכותח נאכל הוא במלחו, והילכך כצונן לתוך צונן הוו ובהדחה בעלמא סגי ליה. והני מילי חי, אבל צלי בעי קליפה, ולא אמרן אלא דלית ביה פילי, אבל אית ביה פילי כוליה אסור. פי' מאי דאמרי' דצלי בקליפה סגי ליה, הני מילי דלית בהו פילי, כגון סדקים וביקועין בקליפתן, אבל אית ביה פילי כל הגוזל אסור, שהכותח נבלע בכולו דרך הסדקין. ולא אמרן אלא דלא תבלי' בתבלי, אבל תבליה בתבלי כוליה אסור. פי' ולא אמרן דכי לית ליה פילי דסגי ליה בקליפה אלא שלא היה מתובל בתבלין, אבל אם היה מתובל בתבלין הן מרככין אותו וכולו בולע מן הכותח ואסור.
<h2>דף עו:</h2>
אמ' רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסיר, דאזיל האי ומפטם ליה להאיך והדר האיך ומפטם ליה להאי. פי' וקסבר רב ריחא מילתא היא. ואפי' בב' שפודין שאינן נוגעין זה בזה כיון שנצלו בתנור אחד אסור, ורבותא נקט בשר שחוטה שמן וכל שכן בשר נבילה שמן ובשר שחוטה כחוש. ולוי אמ' אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר, וריחא לאו מילתא היא. עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. פי' גדי וחזיר שנצלו בתנור אחד והתיר הגדי, ולא אסרוהו משום ריח החזיר.
אמ' רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית שליין שלתרומה ר' מאיר אוסר, ור' יהודה מתיר. ר' יוסי מתיר בשלחטין ואוסר בשלשעורין, מפני שהשעורין שואבות. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא לאו מילתא היא. ללוי ודאי תנאי היא. פי' דר' מאיר ור' יוסי סברי ריחא מילתא, ולוי דאמ' כר' יהודה. לרב דברי הכל היא, לאו מי איתמר עלה אמ' רבה בר בר חנה אמ' ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור. דריחא מילתא היא. בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר דליכא ריח כלל. כי פליגי בפת צוננת וחבית פתוחה, אי נמי בפת חמה וחבית מגופה, והכא כפת חמה וחבית פתוחה דמי. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, דריחא מילתא היא. ההוא בוניתא דאיטואי בהדי בישרא אסרה רבה מפרזקיא למיכלה בכותחא דקסבר ריחא מילת' היא. מר בריה דרב אשי אמ' אפי' במלחא נמי לא, דקשיא ליה ריחא לדבר אחר. פי' לצרעת, שהאוכל דג ובשר קשה לצרעת וקסבר ריחא מילתא היא, ואע"ג דאיפליגן בהא מילתא אביי ורבא בע"ז בפרק השוכר [ס"ו ע"ב] גבי בת תיהא, דאביי סבר ריחא מילתא היא, וקיימלן אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, הכא הלכ' כמר בר [רב] אשי דקיימלן היל' כמר בר רב אשי משום דהוא בתרא. עיין בערך ל"ח בספר המכריע.
מתני'. חמשה דברי' באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי ציבור ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. פי' כל קרבנות ציבור דוחין את השבת, כדנפ' לן לקמן מבמועדו משמע אפי' בשבת אפי' בטומאה, ואין לך בקרבנות ציבור שיהא נאכל אלא אילו דתמידין ומוספין הן עולות ואילו הן הנאכלין. ואשמעי' במתני' אע"ג דקריבין בטומאה לאפוקי ציבור ידי חובתן, אינן נאכלין בטומאה. ואילו הן, העומר שקרב קומצו למזבח והשירים נאכלין לכהנים, ואם ניטמא אין אוכלין אותם אלא הרי הן נשרפין, וכן שתי הלחם הבאות עם שני כבשי עצרת שמניפין אותם עם שני הכבשים, ואימורי הכבשים נקטרין ובשרן ושתי הלחם נאכל לכהנים. ואם נטמאו שתי הלחם מביאין אותן להניף עם הכבשים ואינן נאכלין אלא נשרפין. (וכל) [וכן] לחם הפנים שמקריבין שני בזיכי לבונה למזבח, כדכת' והיתה ללחם לאזכרה, ולחם הפנים נאכל לכהנים, ואם ניטמא הלחם מסדרין אותו על השולחן בטומאה עד השבת, שיקטירו בזיכין והלחם נשרף. וזבחי שלמי ציבור הן שני [ה]כבשים, שאם ניטמאו מקריבין אימוריהן בטומאה, והבשר אינו נאכל אלא נשרף. וכן שני שעירי ראשי חדשים, שמקריבין אימוריהן והבשר נאכל לכהנים, ואם ניטמאו אימוריהן נקטרין בטומאה והבשר ישרף ואינו נאכל, והוא הדין נמי שעירי הרגלים, אלא האי דנקט ראשי חדשים למימרא דגם ראש חודש איקרי מועד ודוחה את השבת ואת הטומאה, אבל הפסח שבא בטומאה בשרוב ציבור טמאין נאכל בטומאה, שעיקר מצותו אינה כי אם לאוכלו, כדכת' איש [לפי] (ל)אוכלו.
ואמרי', חמשה למעוטי מאי, למעוטי חגיגת חמשה עשר, סד"א כיון דקרבן ציבור הוא. פי' דאתו בכינופייא, כשכל ישראל ברגל ניתי בטומאה, קמ"ל.
<h2>דף עז.</h2>
מנהני מילי, דתנו רבנ' ר' או' וידבר משה את מועדי י"י אל בני ישראל מה ת"ל, לפי שלא למדנו בכל התורה כולה שנ' בהם מועדו מועדו אלא בפסח ותמיד. בפסח כת' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, ובתמיד כת' תשמרו להקריב לי במועדו, מועדו אפי' בשבת. מועדו אפי' בטומאה, שאר קרבנות מניין ת"ל אלה תעשו לי"י במועדיכם. פי' בפרשת פנחס כת' גבי מוספי כל הרגלים. מניין לרבות עומר וקרב עמו. פי' הכבש האחד, דכת' ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים. ושתי הלחם והקרב עמהן. פי' שני כבשי עצרת, ואלה אינן כתובין בפרשת פנחס אלא בפרשת אמור. ת"ל וידבר משה את מועדי י"י, הכת' קבע מועד לכולן. מקרא(י) [יתירא] ילפינן, דכל קרבנות ציבור כת' בהו מועד ודוחין את השבת ואת הטומאה.
<h2>דף עח:</h2>
מתני'. ניטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם, ניטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם. ובמוקדשין אינו כן, אע"פ שניטמא בשר והחלב קיים זורק את הדם. פי' ניטמא בשר הפסח והחלב קיים אינו זורק את הדם, ואפי' לר' אליעז' דאמ' יש דם אע"פ שאין בשר, דווק' בשאר מוקדשין אבל פסח כל עיקרו לאכילה קאתי הילכך אינו זורק את הדם.
אמ' רב גידל אמ' רב ואם זרק הורצה. והא בענן אכילה, אכילת פסחים לא מעכבא. דאי איתה דמעכבא ליתני פסול, אלא מאי אינו זורק לכתחילה אבל דיעבד שפיר דמי, ובמוקדשין אע"פ שניטמא בשר וחלב קיים (ה)זורק את הדם, דהא איכא דם ושירים שהדם מתיר האימורין למזבח, אבל ניטמא הבשר והחלב אינו זורק את הדם, ומתני' ר' יהושע היא דאמ' אם אין בשר אין דם, דתניא ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח י"י אלהיך, ר' יהוש' אומ' אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם. ר' אליעזר או' דם אע"פ שאין בשר שנ' ודם זבחיך ישפך וגו'.
<h2>דף עט.</h2>
תניא ר' יהושע אומ' כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית חלב או כזית בשר זורק את הדם, חצי זית חלב וחצי זית בשר אינו זורק את הדם. פי' דאכיל' חלב ואכילת בשר לא מצטרפי. ובעולה אפי' חצי זית חלב וחצי זית בשר זורק את הדם מפני שכולה כליל. ומנחת נסכים אפי' כולה קיימת לא יזרוק את הדם, דסד"א הואיל ומכח זבח' קא אתיא כי גופא דזבחא דמיא קמ"ל. כיון דלאו גופה דזבחא הוא לא הוי שיור. חלב מנלן. פי' לר' יהושע דאמ' אם ניטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם, מנלן דחלב הוי שיור, ועשית עלתיך הבשר והדם כת', אינמי ודם זבחיך והבשר תאכל. ומנלן. דחלב הוי שיור. אמ' ר' יוחנ' משם ר' ישמעאל דכת' וזרק הכהן את הדם על מזבח י"י אלהיך והקטיר החלב לריח ניחח. אלמא זורק הדם בעבור החלב אע"פ שאין בשר. אשכחן חלב. פי' דהיינו חלב המכסה את הקרב וחלב שעל שתי הכליות. (ו)יותרת הכבד ושתי כליות מנלן. דהוי שיור וזורק את הדם בעבורו, ת"ל לריח ניחח, כל שאתה מעלה לריח ניחח.
מתני'. ניטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהור יעשה בטומאה. ניטמא מיעוט הקהל הטהורין עושין את הראשון, והטמאין עושין את השיני. פי' אם ניטמא רוב הקהל עושין הכל בטומאה, ולא אמרי' מיעוט טהורין יעשו לעצמן בטהרה, מפני שאין קרבן ציבור חלוק, שאם יעשו אילו בטהר' אם כן מוכיח כי אילו עושין בטומאה ועוברין בכרת, וגניי הוא להם להיראות בטומאה ובאיסור עושין, הילכך עושין הכל בטומאה. וגם אם היו יש' טהורין והכהנים היו טמאין עושין הכל בטומאה, שאם אתה אומ' יעשה יש' בטהרה ויזהרו מליגע בכהנים, שאע"פ שהן נוגעין בדם ובבשר הוה ליה ניטמא הבשר שהוא בלאו, ומוטב שיאכלו הבשר בטומאה שהוא בלאו ואל יעשו בטומאת הגוף שהיא בכרת, הא לא אמרי' דאם כן מימנעי כהנים מליכנס בעזרה בטומא' כיון שהציבור נזהרין ממנה ולא יעברו על כרת, לפיכך הותרו כל הציבור שיעשו בטומאה.
ת"ר, היו ישראל טמאין וכהנים טהורין וכלי שרת טהורין, או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין, ואפי' יש' וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה. אמ' רב חסד' לא שנו אלא שניטמא(ו) סכין בטמא מת דקא מטמא, גברא גופיה דמעיקרא כי מיתכיל בטומאת הגוף מיתכיל. אבל ניטמא סכין בשרץ דבשר הוא דמיטמא גברא לא מיטמא. טהורין עבדי טמאין לא עבדי, מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת. פי' אם ניטמאת הסכין בטמא מת, בין האדם הנוגע במת ובין בכלים הנוגעין במת, הויא סכין טמאה שבעה, והיא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים, כדמוכח בריש אהילות. ולא גרסי' הכא [חרב] הרי הוא כחלל והילכך יעשו בטומאה, שהרי הכהני' עתידין להיטמא, ואם תאמר ישחטו על ידי חציצה בסיב הדקל ימנעו הכהנים ויאמרו מי הזקיקנו לזאת. שמא יגע בסכין וניטמא ונתחייב כרת, הילכך עושין הכל בטומאה. וכגון שסכיני הציבור היו טמאין, שמפני סמך סכיני העזרה לא טיהרו סכיניהם, וכן נמי אם היו המזרקים טמאין, אבל אם ניטמאו הסכינים בשרץ דלא מטמו אדם כי אם הבשר, יעשה בטהרה ואל יכנסו טמאין בעזרה. ורבה אמ' אפי' טמאין נמי עבדי, דכת' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וכת' והבשר כל טהור יאכל בשר, כל היכא דקרינא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל קרינא ביה והבשר כל טהור יאכל בשר, וכל היכא דלא קרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל לא קרינא ביה והבשר כל טהור יאכל בשר.
<h2>דף עט:</h2>
ת"ר, היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן. פי' משום דמחצה על מחצ' כרוב, הילכך הטמאין עושין פסח ראשון בטומאה כדין רוב ציבור ואינן נדחין לפסח שיני, והטהורין עושין לעצמן, שאין דינם כיחידים שהן מתבטלין אחר רוב הטמאין לעשות בטומאה, אלא הן כרוב ועושין אותן בטהרה. היו טמאין עודפין על הטהורין אפי' אחד יעשו כרוב בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק, ובטילין מיעוט טהורין ברוב טמאין.
<h2>דף פ:</h2>
הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה. טע' דנזרק ואחר כך נודע, הא נודע שהוא טמא ואחר כך נזרק לא מרצה. ורמינהי, על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שניטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. אמ' רב טומאתו בין שניטמא בשוגג בין שניטמא במזיד הורצה, אבל זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. כדתנן במתני'. והאי דאמרי' שהציץ מרצה על הבשר שניטמא, לא שיהא מותר באכילה, דהא כת' והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא שהוא פטור להביא פסח אחר כאילו היה טהור והבשר יצא לבית השריפה.
מתני'. הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה. ניטמא הגוף אין הציץ מרצה, מפני שאמ' הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ניטמא טומאת התהום הציץ מרצה. פי' הפסח שנזרק דמו בחזקת שהוא טהור ואחר כך נודע שהוא טמא, או בשר הפסח או הדם, הציץ מרצה עליו, ופטור מלהביא פסח אחר. ואם היה הדם טמא והבשר טהור יאכל ואם היה הבשר טמא ישרף. ואם ניטמאו הבעלים טומאת הגוף במת אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שיני, דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא, דרחמ' דחייה. מפני שאמר' הנזיר ועושה פסח כול'. נזיר דכת' ביה וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וגו' והימים הראשנים יפלו, ואם ניטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר. הציץ מרצה. על טומאת הדם ואם זרק הורצה ותגלחתו כשרה, ומותר לשתות יין וליטמא למתים. ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם ניטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל. ואם ניטמא גופו בטומאת התהום, שהיא טומאה מסופקת, ולא היתה גלויה וידועה לשום אדם כמו התהום שהוא מכוסה ואינו נראה, אע"פ שנודע בבירור שניטמא במת, כיון (שהוא) שהיתה טומאה מסותרת ואינה ידועה הציץ מרצה עליו ואינו עושה פסח שיני, ואין הנזיר סותר אלא תגלחתו כשירה וקרבנו כשר ומותר לשתות יין כאילו הביאו בטהרה.
<h2>דף פא:</h2>
ניטמא טומאת התהום כול'. טומאת התהום היכא כתיבא, אמ' ר' אלעזר אמ' קרא וכי ימות מת עליו, במחוורת עליו. ור' יוחנ' אמ' קרא איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם. ריש לקיש אמ' או בדרך, מה דרך בגלוי אף כל בגלוי. מיתיבי אי זו היא טומאת התהום כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, הכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום, מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זו טומאת התהום. שטומאה מכוסה מכל אדם הוא, דשמא גל אבנים או תבן או עפר נפל עליו. במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום. מפני שיכול אדם להציץ ולראות. קתני מיהת הכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום. לר' אלעזר דאמ' במחוורת עליו עד שידע בה איהו, ור' יוח' דאמ' לכם במחוורת לכם עד דידעי בה תרי, לריש לקיש דאמ' דרך עד דידעי בה כול' עלמא. אל(מ)א טומאת התהום גמרא גמירי לה וקרא אסמכתא בעלמ'. אמ' מר בר אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה, אבל לפני זריקה לא מרצה. מיתיבי המוצא מת מושכב לרוחבה שלדרך לתרומה טמא, לנזיר ועושה פסח טהור, בד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה טמא אף לנזיר ועושה פסח. פי' (אלא) לרוחבה שלדרך שממלא כל רוחב הדרך, והעובר (לים) [שם] אי איפשר שלא יטמא, ואפילו הכי לנזיר ועושה פסח טהור אם היתה טומאת התהום, אבל לתרומה טמא, דלא הותרה טומאת התהום לתרומה, והא תרומה מיכן ולהבא הוא שהוא טמא ואסור ליגע ולוכל בתרומה. אלא אי איתמר הכי איתמר, אמ' מר בר רב אשי לא תימא לאחר זריקה מרצה לפני זריקה אינו מרצה, אלא אפי' נודע לו לפני זריקה נמי מרצה.
מתני'. ניטמא שלם או רובו, שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. ניטמא מיעוטו, והנותר שורפין אותו בחצרותיהן על גגותיהן מעצי עצמן. הציקנין שורפין אותן לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה. פי' אם ניטמא כולו או רובו שורפין אותו לפני הבירה. כל בית המקדש קרוי בירה, ואע"פ ש[ב]כל ירושלים (הוא) [היה] נאכל, ושריפתו במקום אכילתו בענן, שלא ישרפנו חוץ לירושלם, הכא מטרחי' ליה לשורפו לפני הבירה. מאי טע' אמ' ר' יוסי ביר' חנינה כדי לביישו. בפני הרבי' המצויין שם, שלא נזהרו לשמור פסחן, אבל ניטמא מיעוטו או שנותר שורפין אותו על גגותיהן במקום שהוא נאכל ומעצי עצמן. והציקנין היו טורחין ומביאין אותו לפני הבירה, כדי שיהנו וישרפו אותן מעצי המערכה. ורמינהי, וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עיבר הצופין שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. אלמא גם המועט צריך לשורפו לפני הבירה, דהא כזית וכביצה תנן. אמ' ר' יוסי ביר' חנינה לא קשיא, כאן באכסנא' כאן בבעל הבית. פי' אכסנאי שאין לו בית שם חוזר ושורפו לפני הבירה, בעל הבית הדר בירושלם שורפו בביתו.
<h2>דף פב.</h2>
ת"ר, באו לשורפו בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם, לפני הבירה מעצי עצמן אין שומעין להם. בשלמא בחצרותיהן מעצי המערכה אין שומעין להם דיל' אתי לידי תקלה. ויהנה בהן. אלא לפני הבירה מעצי עצמן מאי טע' לא, רב יוסף אמ' כדי שלא לבייש מי שאין לו. רבה אמ' משו' חשד. פי' אם יחזור המותר לביתו יחשדו אותו מעצי המערכה הוא מחזיר לביתו.
מתני'. הפסח שיצא או שניטמא ישרף מיד, ניטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורת(ן)[ו] ויצא(ו) לבית השריפה. ר' יוחנ' בן ברוקה או' אף זה ישרף מיד, שאין לו אוכלין. פי' ניטמא או שיצא מירושלם שנפסל ביוצא, דהוי פסולו בגופו, ישרף מיד ולא בעי צורה. אבל ניטמו הבעלים או שמתו אע"ג דקאי לשריפה, דהא לית ליה אוכלין, שאין הפסח נאכל אלא למנויו, בעי צורה, ושומרין אותו עד י"ו, שאין שורפין קדשים ביום טוב. ור' יוחנ' בן ברוק' אומ' אף כשניטמו הבעלים נמי כיון שאין לו אוכלין ישרף מיד.
<h2>דף פב:</h2>
אמ' רב חסדא מחלוקת לאחר זריקה, אבל לפני זריקה דברי הכל ישרף מיד. מיתיבי זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. קתני בעלים דומיא דדם, מה דם לפני זריקה אף בעלים לפני זריקה, אלא אי איתמר הכי איתמר, אמ' רב חסדא מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה דברי הכל בעי צורה. פי' מודה בה בן ברוקה כיון דאזדריק דם בכשרות. ור' יוחנ' אמ' אף לאחר זריקה נמי מחלוקת.
<h2>דף פג.</h2>
מתני'. העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר. חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר, לפי שאין דוחין לא שבת ולא יום טוב. פי' העצמות שלא יוכל לשברן, מפני שנאסרה בו שבירת עצם ונותר בהם מוח והרי הוא נותר וטעון שריפה. וכן הגידין שלא יכול לאוכלן. כדנפרש לקמ'. והנותר, בשר פסח שנתעצלו באכילת(ן)[ו] ונשאר ישרפו לי"ו שהוא חולו שלמועד. שאין שורפין קדשים ביום טוב.
אמ' רב מרי בר אבוה אמ' ר' יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור. פי' עצמות שיש בהן מוח כגון עצם הקולית מטמין את הידים כנותר עצמ(ן)[ו], דתנן בשילהי מסכתין [ק"כ ע"ב] שהוא מטמא את הידים. נימא מסייע ליה, העצמות והגידין והנותר ישרפו בשש' עשר. הני עצמות היכי דמו, אי דלית בהו מוח למה להו שריפה, נישדינהו, אלא פשיט' דאית בהו מוח, אי אמרת בשלמ' שימוש נותר מילתא הוי אמטו להכי בעי שריפה, אלא אי אמרת שימוש נותר לאו מילת' הוא ליתברינהו ולישקליה למוח דאית ביה ונישרפיה ולדידהו נישדינהו. פי' דכיון שנותר ונפסל אין בו משום שבירת עצם, כדתנן לקמן [פ"ד ע"א] השובר בטמא אינו לוקה ארבעים ומה צורך לו לטרוח ולשרוף העצמות ולהפסיד העצים אי לאו דאית בהו קדושה מפני ששימשו נותר.
<h2>דף פג:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב כל הגידין בשר ונמנין עליהן בפסח חוץ מגידי צואר. פי' הוא האלל, שהוא רחב וקשה וכעץ בעלמא הוא. תנן העצמות והגידין והנותר כול', הני גידין מאי עיבידתיהו, אי גידי בשר ניכלינהו ואי דאייתור היינו נותר, אלא גידי צואר. שלא יכול לאוכלן, ואי לאו בשר הוא לישדינהו, אלא לאו ש"מ בשר הן. אמ' רב חסדא לא נצרכ(נו)[ה] אלא לגיד הנשה, ואליבא דר' יהוד' דאמ' אינו נוהג אלא באחת. ובירך שלימין ונתערבו שמאל בימין ולא יכול לאוכלן מספיק' ושניהן טעונין שריפה מספיק'. רב אשי אמ' לא נצרכה אלא לשמנו דגיד הנשה, דתניא שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. רבינא אמ' לא נצרכה אלא לכדרב יהודה אמ' שמואל, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל ב' גידין הן פנימי הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו, [חיצון] סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו.
פיס'. שאין דוחין לא שבת ולא יום טוב. וניתי עשה ונידחי לא תעשה, אמ' חזקיה אמ' קרא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו, שאין ת"ל עד בקר (אלא) [ומה ת"ל עד בקר] ליתן בקר שיני לשריפתו. רב אשי אמ' שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
<h2>דף פד.</h2>
מתני'. כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסין. השובר את העצם בפסח טהור הרי זה לוקה, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים. פי' כל הנאכל בשור הגדול, שכבר הוקשה כל העתיד להתקשות בו, אותו יאכל בגדי הרך, אע"פ שהוא תוך שנתו, אבל מה שאינו נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו רך כיון שסופו להקשות. וראשי כנפים הם ראשי הכתיפים שהן נאכלין. והסחוסין, שאר הסחוסין, כגון תנוך האוזן והסחוסין שלחזה וצלעות קטנות שבסוף השזרה.
רבה רמי, תנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, נאכל אין שאינו נאכל לא, אימא סיפא וראשי כנפים והסחוסין, הני בשור הגדול לא מיתכלי. אלא אמ' רבה תרי תנאי נינהו, והכי קאמ' כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ושאינו נאכל לא, ויש אומ' אף ראשי כנפים והסחוסין. רבא אמ' מה הן קתני והכי קאמ', כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן ראשי כנפים והסחוסין הואיל ומיתכלי בשלקא. תניא נמי הכי כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן ראשי כנפים והסחוסין. — אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את הארבעים. שובר בטמא מנלן, דאמ' קרא ועצם לא תשברו בו, בו בכשר ולא בפסול. מותיר בטהור מנלן, דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו', בא הכת' ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו.
ת"ר, ועצם לא תשברו בו, בו בכשר ולא בפסול, ר' אומ' יאכל ועצם לא תשברו בו, כל הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם וכל שאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם. מאי ביניהו, אמ' ר' ירמיה פסח הבא בטומאה איכא ביניהו, למאן דאמ' כשר האי פסול הוא, למאן דאמ' יאכל האי בר אכילה הוא. אביי אמ' שבירת עצם מבעוד יום איכא ביניהו למאן דאמ' כשר כשר הוא למאן דאמ' יאכל מבעוד יום לאו בר אכילה הוא.
<h2>דף פה:</h2>
מתני'. אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם קולף עד שמגיע לפרק וחותך. ובמוקדשין קו(פי)[צ]ץ בקופיץ שאין בו שבירת עצם. מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. החלונות ועובי החומה כלפנים. פי' אבר שיצא מקצתו חוץ לחומת ירוש' ונפסל ביוצא וצריך לחתוך היוצא להשליכו ולשורפו והפנימי יאכל, ואסו' לשבר העצם (מיד) [מה] יעשה, חותך הבשר סביב לאבר עד שמגיע לעצם, ואחר שהגיע לעצם קולף הבשר מעל העצם לצד פנים עד שהוא מגיע למקום שמתחברין (שם) [שני] העצמות ביחד, וחותך חיבור העצמו' ומשליך כל עצם האבר שיצא עם קצת הבשר מעליו שיצא מקצתו לחוץ והבשר שקולף הוא אוכל, אילו היה אבר שלשלמי' שיצא מקצתו לחוץ קוצץ בקופיץ ומשליך היוצא. מן האגף ולפנים כלפנים, אגף יקרא כל חלל השער מקום שהדלתות סובבות ונקפלות לאחוריהן כשהן נפתחות והוא אחורי הדלתות, ומן האגף ולפנים הוא משפת חלל השער ולפנים, ומן האגף ולחוץ הוא משפת השער ולחוץ, ואגף עצמו דהיינו חלל השער לא ידענו היאך נידון. החלונות שבחומות ירושלם ועובי ראש החומה בגובה כלפנים, ואע"ג דחלל השער מלמטה ולא הוי מקודש אגב גב החומה מלמעלה הוי מקודש.
מן האגף ולחוץ כלחוץ. אמ' רב יהוד' וכן לתפילה. פי' העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, מן האגף ולחוץ אינו מצטרף לעשרה. ופליג' דר' יהושע בן לוי, דאמ' ר' יהושע בן לוי אפי' מחיצה שלברזל אינה מפסקת בין יש' לאביהן שבשמים. פי' אין הפסק לפני הקב"ה, שהכל גלוי לפניו ואין סתימה מפסקת. והיל' כרב יהודה אמ' רב, דהא אמרי' בפרק כל גגות [עירובין צ"ב ע"ב] גבי חצר גדולה שנפרצה לקטנה תשעה בגדול' ואחד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. פי' מפני שהקטנה נמשכת אחר הגדולה ואין הגדולה נמשכת אחר הקטנה. וכל שכן הכא דאיכא שער ודלתות דלא מצטרף מן האגף ולחוץ. הא גופה קשיא מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ, אימ' סיפא מן האגף ולחוץ כלחוץ הא אגף עצמו כלפנים. לא קשיא, כאן בשערי ירושלם כאן בשערי עזרה, דאמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלם, מפני שמצורעין מגינין תחתיהן (בעזרה) בחמה מפני החמה ובגשמי' מפני הגשמים. אבל כל שערי עזרה נתקדשו חוץ משערי ניקנור. ואמ' רב שמואל בר יצחק מפני מה לא נתקדשו שערי ניקנור, מפני שמצורעין מכניסין ידיהן משם לבהונות. פי' וכל שערי העזרה חללן מקודש, חוץ מחלל שערי ניקנור שהמצורע עומד שם ומכניס לעזרה בהונותיו, וביאה במקצת לא שמה ביאה, והכהן אינו יכול להוציא הדם והשמן מבחוץ שהיו נפסלין ביוצא, הילכך [מכניס] ידו ורגלו וראשו מבפנים.
פיס'. החלונות ועובי החומ' כלפנים. אמ' רב גגין ועליות לא נתקדשו. והאי דתנן החלונות ועובי החומה כלפני', מוקי לה בחלונות השוין לקרקע העיר ועובי החומה כבר שורא דשויא לארעא.
<h2>דף פו.</h2>
מתני'. שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, אילו הופכין פניהן (ו)אילך ואוכלין, ואילו הופכין פניהן [אילך] ואוכלין, והמיחם באמצע. וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו [ומחזיר את פניו] עד שמגיע אצל (ה)חבורתו ואוכל. והכלה הופכת את פניה ואוכלת. פי' ב' חבורות שהיו אוכלות פסח אחד בבית אחד, אין צריכין להסב אילו כנגד אילו להיות נראין כחבורה אחת, אלא רשאין אילו להפוך פניהן לצפון ואילו לדרום, ואע"פ שנראין כב' חבורות לא איכפת לן, דקסבר האי תנא שהפסח נאכל לב' חבורות אפי' בב' בתים. והמיחם באמצע, שמחממין [בו] חמין למזוג בהן את היין, ורשאין לתתו באמצע בין ב' שורות כדי שיוכל השמש למזוג לשני חבורות לכאן ולכאן, ולא גזרינן שמא יאכל בשתיהן. וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו, פי' אחר שהתחיל לאכול עם חבורה שבשורה זו ורוצה לעמוד למזוג למסובין בשורה אחרת קופץ את פיו שלא יאכל. וקסבר האי תנא אין האוכל אוכל בב' מקומות, אלא במקום שהתחיל לוכל שם ישלים אכילתו, וסותם את פיו שלא יאכל בשורה האחרת עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל עמהן, דב' חבורות ההופכות פניהן אילו לכאן ואילו לכאן כב' מקומות דמו ואסור לו לוכל בשתיהן. והכלה שאוכלת עם בני חבורה, ודרך הכלה להתבייש ולוכל בפני אנשים, והופכת פניה פעמים לאחריה, רשאית היא בפסח להפוך פניה ולוכל, ולא אמרי' כיון שהופכת פניה לצד אחר הויא לה כאוכלת בב' מקומות, שכיון שאינה זזה ממקומה היפוך פניה לא חשיב כמקום אחר, ולא דמיא לב' חבורות שמתחילתן הפכו פניהן אילו לצד צפון ואילו לצד דרום, אבל הכלה היא אוכלת עם חבירתה ופעמים היא הופכת פניה לצד אחר ולא חשיב שינוי מקום.
מתני'. מני ר' יהודה היא, דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אלמא שהפסח נאכל בשני חבורות. פי' דהא כת' [אותו], דהיינו פסח אחד הם רשיין (ו)לוכל בשני בתים ולהתחלק אלה לכאן ואלה לכאן, שאם היו נמנין עליו עשרה מחלקין אותו ביניהן, חמשה אוכלין חלקם בבית אחד וחמשה אוכלין חלקן בבית אחד. יכול אף האוכל בשני מקומות, ת"ל בבית אחד יאכל. פי' סבירא ליה לר' יהודה יש אם למסורת, דיאכל צריך ב' יודין, השתא דכת' ביוד אחד יאכל, על האוכל קאי ולא על הפסח הנאכל, והכי קאמ' בבית אחד יאכל האוכל ולא בשני בתים, שבאותו מקום שהתחיל לוכל שם יסיים (אצלו) [אכילתו] ואל ישנה מקום לאכילתו. מיכן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור אם היה פיקח ממלא כריסו ממנו. פי' שם בצד התנור שהתחיל לוכל יגמור כל אכילתו, שאם יוליכוהו בני חבורתו לאוכלו במקום אחר אסור לאוכלו עמהם כיון שהתחיל לוכל בצד התנור. רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצידו, דברי ר' יהודה. פי' קובעים סעודתן בצד התנור, כדי שיאכל גם הוא עמהן.
<h2>דף פו:</h2>
ר' שמע' אומ' על הבתים אשר יאכלו אתו בהם, אלמא שהאוכל אוכל בב' מקומות. יכול יהא פסח נאכל בב' חבורות, ת"ל בבית אחד יאכל. פי' ר' שמע' סבר יש אם למקרא בבית אחד יאכל קרינן ייאכל, ואפסח הנאכל קאי, ואזהר רחמ' שלא יתחלק לשני הבתים ויאכל חציו לכאן וחציו לכאן. אם כן האי דכת' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, לא שיחלקו אותו בשני בתים קאמ', אלא כל בני החבורה רשאין לשנות מקום שהם התחילו בחצר וירדו עליהן גשמים רשאין ליכנס בבית ולשנות מקום, אבל מיהו כולן יאכלו אתו ביחד, שלא יתחלקו לב' חבורות. והאי דכת' בבית אחד יאכל, לאו דווקא בית אלא כתרגומו בחבורה חדא יתאכל, והתרגו' יבא אליבא דר' שמע'. אבל ר' יהודה דסבר יש אם למסורת, אומ' דהאי בבית אחד יאכל קאי על האוכל שלא יאכל בב' בתים, ואם [כן] על כורחין האי דכת' על הבתים אשר יאכלו אותו לא שכולן רשאין להתחלק מחבורה אחת לב' חבורות, אבל מקום אסורין לשנות, שאם התחילו לוכל בחצר וירדו עליהן גשמים אסורי' ליכנס בבית ולגמור אכילתו שם, אלא ימתינו עד שיפסקו גשמים או יעשו להם גג ממחצלאות וכיוצא בהם ויגמרו אכילתן שם. היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן, לדברי האומ' פסח נאכל בשני חבורות אוכלין, ולדברי האו' אין פסח נאכל בב' חבורות אין אוכלין. פי' היו יושבין בני חבורה אחת ומסובין אילו כנגד אילו, חמשה מיכן וחמשה מיכן, והושמה מחצלת ביניהן שלא יוכלו לראות אילו את אילו ונעשו עכשיו ב' חבורות, אליבא דר' יהוד' רשאין לגמור אכילתן ואע"ג דאית ליה לר' יהוד' שאינו נאכל בשני מקומות הכא לא נשתנה מקומן, שהרי אין אחד רואה אויר שלא ראה אלא המקום הראשון שלכל אחד נקצר ונתמעט, אבל לדברי ר' שמע' אינן רשיין לגמור אכילתן, כיון שעתה נחלקו לב' חבורות, עד שיתחברו כולן יחד. היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן, לדברי האו' אין פסח נאכל בב' מקומות אין אוכלין, ולדברי האומ' נאכל בב' מקומות אוכלין. פי' היו יושבין וכותל או מחצלת פרוסה ביניהן, שהיו ב' חבורות ואוכלין פסח אחד אליבא דר' יהודה, או שני פסחים אליבא דר' שמע', אילו אוכלין פסחן מצד זה ואילו אוכלין פסחן מצד זה, ונסתלקה המחיצה שביניהם ונעשו חבורה אחת לדברי ר' יהוד' דאמ' אין האוכל אוכל בב' מקומות אינן אוכלין, שהרי נתחדש להם אויר חדש שאילו שהיו מצד צפון לא היו רואין אויר שמצד דרום, ואילו שהיו יושבין לצד דרום לא היו רואין האויר שמצד צפון, וכיון שנשתנה להם מקום אסור' לגמור סעודתן עד שיפרשו מחצלת ביניהן כבתחילה. אבל אליבא דר' שמע' דאמ' שהאוכל אוכל בב' מקומות, רשאין לגמור אכילתן אף בשינוי מקום.
<h2>דף פז.</h2>
האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה שחט עליה בעלה תאכל משלבעלה. הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה שחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה. יתום ששחטו עליו אפטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה. עבד שלשני שותפין לא יאכל משלשניהן. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משלרבו. פי' האשה בזמן שהיא בבית בעלה (ואמרה אי איפשי בשלך אלא בשלאבי אבל שם לא מיחת בשעת שחיטה), סתמא דמילתא בשלבעלה ניחא לה, והיל' אינה רשאית לוכל משלאביה, אך אם מיחת בשעת שחיטה [ואמרה אי איפשי בשלך אלא בשלאבי, אבל אם לא מיחת בשעת שחיטה] כבר נמנית מסתמא בשלבעלה ואינה רשאית להסתלק אחר שחיטה. הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה, שכן דרך הנשואות ללכת לבית אביהן רגל הראשון שאחר הנישואין, וכיון שהלכה לעשות שם רגל הראשון שלפסח לא ידעי' סתם דעתה בהי ניחא ל(י)ה טפי או בשלבעלה או בשלאביה, הילכך היא צריכה לפרש דעתה. ואי אמרי' יש ברירה, אע"פ שלא פירשה בשעת שחיטה באי זו רוצה תאכל ממקום שהיא רוצה וממי שהיא אוכלת עכשיו אמרי' הוברר הדבר דבשעת שחיטה נמי בהאי הוה ניחא ל(י)ה. ואי אין ברירה צריכה לגלות דעתה בשעת שחיטה, וזהו ממקום שהיא רוצה בשעת שחיטה, ואם לא גילתה דעתה בשעת שחיטה לא תאכל לא מזה ולא מזה, שאין ידוע על אי זה מהם נמנית.
ורמינהי, אשה רגל הראשון אוכלת משלאביה, מיכן ואילך רוצה אוכלת משלאביה רוצה אוכלת מ[ש]לבעלה. לא קשיא, כאן בשרדופה כאן בשאינה רדופה. מתני' בשאינה רדופה, ורגילה ללכת לבית אביה תדיר, הילכך כיון שבית בעלה חביבה לה, כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל הראשון ספק. וברייתא ברדופה, הילכך רגל הראשון ודאי בתר אביה שייכא, מיכן ואילך ספק.
<h2>דף פח.</h2>
פיס'. יתום ששחטו עליו אפיטרופין יאכל ממקום שהוא רוצה. שמעת מינה יש ברירה, אמר' ר' זירא שה לבית, מכל מקום. פי' אדם שוחט פסח אחד לכל בני ביתו מכל מקום בין מדעתן בין שלא מדעתן. תניא נמי הכי שה לבית, מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן. פי' מפר' בגמ' מדעתן בסתמא, שלא מדעתן אע"ג דאמרי לא, שאין בנו ובתו הקטנים יכולין למחות, ולא עבדו ושפחתו הכנענים אע"פ שהן גדולים מפני שהן ברשות(ן)[ו], אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן. פי' מסתמא, אבל אם מיחו מחאתן מחאה. וגם היתום נמי שהוא קטון האפטרופוס ראשיי למנותו על פסחו שלא מדעתו, והילכך יאכל ממקום שהוא רוצה אפי' לאחר שחיטה, שאי[ן א]נו צריכין לגילוי דעתו שליתום, שיש לנו דעת האפיטרופין, ואע"פ ששניהן יכולין להימנותו אינן יכולין לעכב זה על זה, [שאינן] אדונים לו כמו שהן השותפין לעבד, ששניהן מעכבין זה על זה עד שיתרצו שניהן, אלא היתום אוכל ממי שהוא רוצה.
עבד שלשני שותפין לא יאכל משלשניהן עד שיתרצו שניהן. שאין אחד מהן יכול להמנות חלק חבירו שלא מדעתו. רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן, תנן לא יאכל משלשניהן, והתנן רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל. אמ' ליה מתני' בדקפדי מחבירו, הילכך אינו יכול להמנותו עמו עד אהדדי. פי' מקפידין האדונים שלא יהנה כל אחד שיודיע לשותפו, אבל ברייתא בדלא קפדי אהדדי, דמסתמא מינח ניחא ליה לשותף אם ימנהו עמו.
פיס'. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משלרבו. שאין נח לרבו להמנות צד חירות שבו שלא מדעת העבד. דייקי', משלרבו הוא שלא יאכל הא משלעצמו יאכל. פי' ואפילו שלא מדעת רבו. והתניא לא יאכל לא משלעצמו ולא משלרבו. פי' אלא אם כן הודיע לרבו ונתרצה. לא קשיא, כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד כדברי בית הלל, אמרו להם בית שמי תיקנתם את רבו ואת עצמו לא תיקנתם, לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול, ליבטיל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנ' לא תהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תיקון העול' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל להודות לדברי בית שמי. פי' במשנה אחרונה אוכל משלעצמו כיון שיכול לכוף את רבו לשחררו, וברייתא נשנית במשנה ראשנה שאינו יכול לכופו.
<h2>דף פח:</h2>
מתני'. האו' לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח, שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל, שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. שכח מה אמ' לו רבו כיצד יעשה, ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמ' לי רבי גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמ' לי רבי טלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמ' לו. שניהן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שיני. (פי') [פשי'], שחט גדי יאכל, ואע"ג דהוה רגיל בטלה, שחט טלה יאכל אע"ג דהוה רגיל בגדי. דכיון דלא פריש ליה עליה סמיך. שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. פי' והשיני יצא לבית השריפה. ואקשי', והתני' אין נמנין על שני פסחים. פי' אינו רשיי לשחוט על ב' פסחים כאחד ולומ' מאי זו שארצה אוכל דאין ברירה, וכי בעי למיכל האי דיל' משעת שחיטה לא הוות דעתיה להאי, הילכך לא יאכל באחד מהן ויצאו לבית השריפה, וזה שהמנה את רבו על שני פסחים ורבו סמך עליו היאך יאכל מן הראשון. אמ' אביי מתני' במלך ומלכה. והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד, ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהן צאו ושחטו עלינו את הפסח הלכו ושחטו עליהן שני פסחים כאחד. פי' שחטו עליהן גדי וטלה. באו ושאלו את המלך. [א"ל לכו ושאלו את המלכה] ובמה שהיא מרצה אני מתרצה. באו ושאלו את המלכה אמ' להן לכו ושאלו את רבן שמע' בן גמלי'. והוא יורה לנו היאך נעשה. אמ' להן מלך ומלכה שדעתן קלה יאכלו מן הראשו', אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השיני. פי' מלך ומלכה שרגילין תדיר בגדיים וטלאים ואינן מקפידי' על זה ובכל הם מתרצין ואין להם דין ברירה, שבכל הם חפיצין לכשמוצאין גדי או טלה אין מקפידין על כך, ולא מדעת שלימה הם אומ' אלא בדעת קלה ודרך גיעגוע, וכיון שאין להם קפידא וסומכין על עבדיהם יאכלו מן הראשון דתרויהו ניחא להו בגויה. אבל אנו שאנו מקפידין, שיש מי שיחפוץ גדי ויש מי שיחפוץ טלה, אנו צריכין לברירה, וכיון שאין ברירה לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השיני.
פיס'. שכח מה אמ' לו רבו ישחוט גדי וטלה ויאמר אם גדי אמ' לי רבי גדי שלו וטלה שלי כול'. ואקשי', מה שקנה עבד קנה רבו. פי' ומהיכן יכול לומר טלה שלי, משל רבו אינו יכול ליקח ולהקריב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ורבו לא הרשהו אלא שישחוט אחד ויאכל הוא עם רבו (לומר לו שלך ושלי) [והיאך יכול לומר וטלה שלי], ואפי' אם היתה לו סגולה מה שקנה עבד קנה רבו, ואינו יכול לעשות בלא דעת רבו. אמ' אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו, דניחא ליה בתקנתא דרביה, ואקני ליה חד מיניהו ואמ' ליה על מנת שאין לרבך רשות בו.
פיס'. שכח רבו מה אמ' לו שניהן יצאו לבית השריפה. פי' דלא ידעינ' הי דהאי והי דהאי, ואין פסח נאכל אלא למנויו ופטור' מלעשות פסח שיני להקריב פסח אחר, דשחיטה וזריקה מעלייתא הואי חדא דהאי וחדא דהאי, אע"ג דלא מצו למיכל אכילה לא מעכבא כיון שהיתה השחיטה והזריקה בכשרות. ואמ' אביי לא שנו אלא דשכח לאחר זריקה, דבעידנא דאזדריק דם הוה חזי. וכיון שהזריקה היתה בכשרות אע"פ שאינו יכול לאכל אכילה לא מעכבא, אבל שכח לפני זריקה, חייב להביא פסח אחר, שהזריקה לא נעשת בכשרות כיון שלא נודע מי הוא בעליו שלכל אחד ואחד.
<h2>דף פט.</h2>
מתני'. האומ' לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלם, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו וזיכה את אחיו עמו. לעולם נמנין עליו ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחוט. ר' שמע' אומ' עד שיזרק עליו את הדם. ומקשה, שמעת מינה יש ברירה. דקס"ד שלא המנה אלא הראשון שיעלה, ובשעת שחיטה לא היה יודע מי עולה תחילה, כגון שקדם הוא לכהן ושחט או שמסרו לשחוט לשלוחו. אמ' ר' יוחנ' כדי לזרזן. פי' כולן המנה על פסחו, ולא אמ' כן אלא לזרזן שיעלו מהרה. דיקא נמי דקתני וזיכה את אחיו עמו, אי אמרת בשלמא דאימנינהו מעיקרא שפיר, אלא אי אמרת דלא אימנינהו מעיקרא לבתר דשחיט מי קמתמני, והתנן נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, ש"מ. תניא נמי הכי מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.
פיס'. לעולם נמנין עליו. מאי לעולם, דאע"ג דנמנין על כל חבורה אחרת. פי' כל החבורה שנמנו על פסח אחד משכו ידיהן ממנו ובאו ונמנו על זה, ולאפוקי ממאן דאמ' בפרקין דלקמן דבענן שיהא אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו. ר' שמע' או' עד שיזרק הדם. מחלוקת לימשך, דכת' משה משהויותיה דשה. פי' קודם גמר עבודותיו. אבל לימנות דברי הכל עד שישחט, דאמ' קרא במכס' נפשות והדר תכסו. תניא נמי הכי, נמנין ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט, ר' שמע' אומ' נמנין עד שישחט ונמשכין עד שיזרק הדם.
<h2>דף פט:</h2>
מתני'. הממנה אחרים עמו על חלקו, רשאין ליתן לו את שלו, הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן עמו. פי' דסבירא ליה להאי תנא שהפסח נאכל בב' חבורות, הילכך רשאין ליחלק.
איבעיא להו, בני חבורה רשאין ליחלק או אין רשאין ליחלק. פי' בודאי אם מתרצין כולן ליחלק רשאין, שהפסח נאכל בשתי חבורות, אלא אם מקצתן רוצין ליחלק ומקצתן אינן רוצין יכולין לחלק בעל כורחן אילא, דאמרי להו כבר קיבלתם עליכם שנאכל ביחד ולא תוכלו ליחלק. ת"ש, בני חבורה שהיו ידיו שלאחד מהן יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא. פי' ידיו יפות שהוא אוכל הרבה יותר משאר בני החבורה. ידיו יפות אין, שאין ידיו יפות לא, ש"מ.
<h2>דף צ.</h2>
מתני'. זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי, ראה שלש ראיות שוחטין עליו בשמיני. וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשיני. ראת שני ימים שוחטין עליה בשלישי, והזבה שוחטין עליה בשמיני. פי' זב שראה שתי ראיות הוא טמא טומאת שבעה ואין טעון קרבן, הילכך שוחטין עליו בשביעי ואע"פ שלא העריב שמשו, דהא חזי למיכל לאורתא. ראה שלש, לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה. ואם חל שמיני שלו להיות בערב הפסח שוחטין עליו ואע"פ שלא הביא כפרתו, ומביא לאחר מיכן, דמחוסר כיפורי' דחי עשה דהשלמה [כ]דאמרי' בתמיד נשחט [נ"ט ע"א]. וכן שומרת יום כנגד יום, הרואה יום אחד בתוך י"א יום שבין נידה לנידה דבעיא לספור יום המחרת שוחטין עליה ביום הספירה, דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע"פ שמחוסרת הערב שמש, ואם ראת' ב' ימים היא סופרת יום שלישי וטובלת בו ביום ולערב אוכלת בפסח. והזבה שוחטין עליה בשמיני, כדאמ' גבי זב.
אמ' רב יהודה שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ורב מאי שנא טבול יום דחזי לאורתא, טמא שרץ נמי חזי לאורתא, מחוסר טבילה טבול יום נמי מחוסר הערב שמש, שמשא ממילא ערבא מחוסר כיפורי' מחוסר כפרה. והיכי תנן במתני' דראה שלש שוחטין עליו בשמיני ואע"פ שלא הביא כפרתו. ומהדר, בשקינו בידו. טמא שרץ הרי מקוה לפניו, דיל' פשע, התם נמי דיל' פשע, כשמסרו לבית דין, וכדרב שמעיה דאמ' רב שמעיה חזקה אין בית דין שלכהנים עומדין משם עד שיכלו כל מעות שבשופר. שהיו מביאין מחוסרי כפרה מעות לקיניהן ונותנין אותו עליו בתוך השופר, שהיה כת' עליו קינין, ובית דין שלכהנים היו זריזין שיקנו בהן קינין ויקריבום בו ביום כל אחד לשם מי שהוא כדי שיהו טהורין לוכל קדשים בערב.
<h2>דף צא.</h2>
מתני'. האונן והמפקח בגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין והחולה והזקן שהן יכולין לוכל כזית, שוחטין עליהן. ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שלא יביאו את הפסח לידי פסול, לפיכ' אם אירע בהן פסול פטור' מלעשות פסח שיני, חוץ מן המפקח הגל שהוא טמא מתחילתו. פי' אונן שמתו מוטל לפניו, כדאמ' בפרק טבול יום אונן כל זמן שאינו נקבר ושוחטין עליו דבחזקת טהרה קאי, ולאורתא חזי דאנינות לילה ליתה מדאורייתא אלא מדרבנן, ולקמן [צ"ב ע"א] אמרי' שלא העמידו חכמ' דבריהן במקום כרת. והמפקח הגל, שנפל על האדם ואין ידוע אם ימצאנו חי אם מת. שוחטין עליו, דבחזקת טהרה עומד. וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליו ולערב יאכל פסחו, וכן החולה והזקן שהן יכולין לוכל כזית שוחטין עליהן בחזקת שהן בריאין. ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יביאו הפסח לידי פסול, שמא יטמא האונן ולא יהא ראוי לערב לוכל. והמפקח הגל שמא ימצא מת ונמצא שמטמא באהל. ומי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שמא לא יוציאוהו ויפסל פסחו, שאין הפסח נאכל אלא למנויו. והחולה והזקן שמא יחלישו עד הערב, ולא יוכלו לוכל כזית. הילכך ממנין אותם עם אנשים ראויין שאפילו יפסלו אילו לא יפסל הפסח אלא יאכל לשאר, וכל שכן (ששנינו) אותם ששנינו למעלה, זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי ושומרת יום כנגד יום בשיני, שאין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יראו ויסתרו ונמצאו טמאין למפרע ויפסל הפסח, אלא הני אצטריך ליה למיתני שאין שוחטין עליהן בפני עצמן, אע"ג דבחזקת טהרה קיימי לא סמכינן אחזקה לשחוט עליהן בפני עצמן שמא יארע בהן פסול, אבל הני דלעיל קיימי בחזקת טומאה, כדתנן בפרק בנות כותים [נדה ל"ח ע"ב] כל אחד עשר יום בחזקת טהרה כול' עד אבל ימי הזב והזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אילו בחזקת טומאה, פשיט' ודאי דמאי דתני שוחטין עליהן דליתי בפני עצמן קאמ' אלא עם חבורה אחרת. לפיכך אם אירע בהן פסול פטור מלעשות פסח שיני, הואי' ובשעת שחיטת הפסח וזריקת דמו היו ראויין אע"פ שבעת אכילתו אינן ראויין אין מביאין פסח אחר, דאכילת פסחים לא מעכבא, חוץ מן המפקח בגל ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שיני שהיה טמא מתחילתו קודם שחיטה, שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח.
אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' לא שנו אלא בית האסורין שלגויים, אבל בית האסורין שליש' שוחטין עליהן בפני עצמן, דכיון דמבטחי ודאי מפקי שארית ישר' לא יעשו עולה, וגומ'. פי' שחבשוהו בית דין ישר' לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון, או שהכה את האדם ומוטל במיטה, כדכת' אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה וגו', ואמרו חכמי' שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו. אמ' אביי לא שנו אלא דקאי חוץ לחומת בית פגי, אבל קאי לפנים מבית פגי שוחטין עליו בפני עצמן איפשר דמעיילי ליה להתם ואכיל. פי' בית פגי הוא חומה חיצונה שבירושלם.
פיס'. חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ' לא שנו אלא גל עגול, אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שיני, אימור טהור הוה בשעת שחיטה. פי' גל עגול כל היכא דקאי מאהיל עילויה, אבל גל ארוך דיל' לא האהיל על המת. ומספק אינו מביא פסח דיל' מעייל חולין לעזרה.
מתני', אין שוחטין הפסח על היחיד דברי ר' יהודה, ור' יוסי מתיר. אפי' חבורה שלמאה שאינן יכולין לוכל כזית אין שוחטין עליהן. אין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים. ת"ר, מניין שאין שוחטין את הפסח על היחיד, שנ' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד, דברי ר' יהוד'. פי' אע"ג דפשטיה דקרא אתא לאזהורי שלא ישחטו את הפסח אלא בירושלם, הוה ליה למיכתב לא תוכל לזבוח את הפסח בשעריך, אמאי כת' באחד, אלא למידרש שלא ישחטו את הפסח על היחיד. ר' יוסי אומ' יחיד ויכול לאוכלו שוחטין עליו, עשרה ואין יכולין לאוכלו אין שוחטין עליהן. אין עושין חבורה נשים ועבדים וקטני', נשים עם עבדים משום תפלות. פי' שלא יבואו לידי עבירה. עבדי' וקטנים משום פריצותא, שלא יבואו לידי משכב זכור.
<h2>דף צא:</h2>
תניא, נשים בראשון שוחטין עליהן בפני עצמן, ובשיני עושין אותן טפילה לאחרים, דברי ר' יהודה. פי' דקסבר ר' יהודה נשים בראשו' חובה ובשיני רשות, הילכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן אך אם יחברו אותם עם אנשים אחרים. ר' יוסי אומ' בשיני שוחטין עליהן בפני עצמן ואין צריך לומר בראשון. פי' דקסבר ר' יוסי נשים בשיני נמי חובה, וכל שכן בראשו'. ר' שמע' אומ' בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, ובשיני אין שוחטין עליה כל עיקר. פי' דקסבר ר' שמעון אף בראשון רשות. מאי טע' דר' יהוד', כת' בראשון במכסת נפשות דאפילו אשה. מדלא כת' אנשים ש"מ אפילו אשה. וכת' בשיני חטאו ישא האיש ההוא, איש ולא אשה. פי' דהכי משמ' ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה כי קרבן י"י לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא, האי כי לשון אם הוא, כלומר אינמי אם קרבן י"י לא הקריב במועדו בשיני חטאו ישא האיש ההוא. אי הכי מטפילה נמי. כי ממעט לה מחובה ממעט לה, ור' יוסי מאי טע', כת' בראשון במכסת נפשות דאפי' אשה נמי וכת' בשיני ונכרתה הנפש ההיא דאפי' אשה. פי' דקסבר כיון דקרא קאי אשני פסחים, נפש נמי אשני פסחים קאי, ומרבה אשה אפי' בפסח שיני. ואלא חטאו ישא האיש ההוא מאי עביד ליה, איש ולא קטן. ור' שמע' מאי טע', כת' בראש' איש ולא אשה. פי' דכת' איש לפי אוכלו תכוסו, וכת' בשיני חטאו ישא האיש ההוא, איש ולא אשה. ממאי ממעט ליה מחובה, השתא בראשון אמרת לא בשיני מיבעיא, אלא לאו מטפילה. דאפי' טפילה לא עבדינ' ליה. כמאן אזלא הא דאמ' ר' אלעזר נשים בשיני [רשות] ובראשון חובה ודוחה את השבת, כמאן כר' יהוד'.
מתני'. האונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים. השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים. גר שנתגייר ערב פסחים, בית שמי אומ' טובל ואוכל פסחו לערב, ובית הלל אומ' הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. פי' האונן מי שמת לו מת ביום, ואע"פ שעדיין לא נקבר טובל ואוכל פסחו לערב, אבל אינו אוכל שאר קדשים דאנינות לילה אינה מן התורה אלא מדרבנן, ובמקום עשה דהיינו אכילת שאר קדשים העמידו דבריהם, אבל במקום כרת דהיינו אכילת פסחים לא העמידו דבריהן, והאי דקתני טובל חומרא בעלמא הוא מדרבנן, כדאמ' בחומר בקודש דאונן טהור הוא, אלא מפני שהוא אסור לוכל בקדשים בו ביום צריך טבילה. השומע על מתו, ויום שמועה הוי אונן מדרבנן, וכן מי שליקטו לו עצמות אביו ואמו אמרי' במועד קטן מתאבל עליהן כל היום. טובל ואוכל בקדשים לערב, דאפי' יום גופיה הוי מדרבנן ולא העמידו דבריהן לאוסרו באכילת פסח מפני אנינות דבריהן, דהא כרת הוא, אבל אכילת קדשים עשה בעלמ' ואכלו אותם אשר כופר בהם, ובאותו היום אסורי' בקדשים, אבל לערב מותרי' שאין תופש לילו וצריכין טבילה מפני שנאסרו לוכל ביום.
<h2>דף צב.</h2>
גר שנתגייר ערב פסחים כול'. אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן מחלוקת בערל גוי, דבית הלל סברי גזיר' שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד לא טבלתי ואכלתי עכשיו אטבול ואיכול, ובית שמי סברי לא גזרי'. פי' מחלוקת בערל גוי שאינו מקבל טומאה בגיותו, ודין הוא שיטבול לגירותו ויאכל פסחו מיד, אלא גזרו בית הלל שמא לשנה הבאה יטמא ולא יזה עליו שלישי ושביעי, שיאמר כמו שאשתקד הייתי טמא במת ובי"ד טבלתי ואכלתי פסח כך אעשה גם עתה, ולא ידע שאשתקד לא היה מקבל טומאה ועכשיו הוא מקבל טומאה. אבל ערל ישראל טובל ואוכל את פסחו לערב, ולא גזרי' ערל ישראל משום ערל גוי. פי' אם היה ערל ישראל שלא הספיקו אביו ובית דין למולו וגדל בערלות ועכשיו רוצ' למול, אינו צריך שלישי ושביעי אם לא ניטמא במת, אך אם ניטמא במת שהוא מקבל טומאה ככל ישר' דעלמא, והילכך ליכא למיגזר זה שלא [נ]יטמא אטו שמא יטמא לשנה הבאה, שהרי עכשיו לא ניטמא ולשנה הבאה אם יטמא יודע הוא שהוא צריך הזאה שלישי ושביעי, ולא גזרי' ערל ישר' שלא נגע במת אטו ערל גוי שנגע במת, דערל גוי גופיה גזירה ולא גזרי' גזירה לגזירה. תניא נמי הכי אמ' ר' שמע' בן אלעזר לא נחלקו בית שמי ובית הלל על ערל ישר' שטובל ואוכל פסחו לערב, ועל מה נחלקו על ערל גוי, שבית שמי או' טובל ואוכל פסחו לערב ובית הלל אומ' הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.
<h2>דף צב:</h2>
מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השיני. שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השיני. אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה, שאילו פטורי' מן ההיכרת ואילו חייבין בהיכרת. פי' מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, כגון שהיה מן המודיעים ולחוץ, כדתנ' לקמן, והיא ט"ו מילין רחוקה מירושלם, שאינו יכול להגיע שם מתחילת שבע שהיא זמן שחיטת פסח ועד שתחשך, ולא עשה את הראשון, יעשה את השיני. והאי דקתני לא עשה משמ' דאי בעי מצי עביד, אלא שפשע ולא עשה. ואטמא לא מצי קאי, דטמא לא מצי עביד, אלא אדרך רחוקה קאי, דאיבעי אומ' לשלוחו ושוחטין וזורקין עליו ולערב יבא ויאכל. דאיתמ' שחטו וזרקו עליו על מי שהיה בדרך רחוקה, רב נחמ' אמ' לא הורצה דמיחס הוא דחס רחמ' עליה. שאם לא עשה אינו חייב כרת, שהוא בדרך רחוקה ולא חייל חיובא עילויה. ואי עביד תבא עליו ברכה. ורב ששת אמ' לא הורצה, דקסבר מידחא דחייה רחמ' כטמא. דאי בעי לא מצי עביד, כתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. שגג שלא ידע שהיום הוא זמן שחיטת פסח, או שנאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השיני. והאי דקתני ולא עשה, דמשמ' דאי בעי מצי עביד, לא בא לאוקומה אשוגג ונאנס, דהיכי מצו עבדי שהוא שוגג או נאנס, אלא חסורי מיחסרא ומזיד תנא בהדיהו, והכי קתני שגג או נאנס או הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השיני, שלא תאמר לא ניתקן השיני אלא לאונסין, כגון טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס, אבל על המזיד דלא אכל כל מי שעשה את הראשון ואפי' מזיד יעשה את השיני, אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה, שאילו הן אנוסין, וכן נמי שגג ונאנס פטור מן הכרת ואילו דהיינו מזיד ואונן דמצו עבדי חייבין כרת. ולרב נחמן דלא תני אונן ברישא, אמ' לך האי ואילו קאי אמזיד, ובדין הוא דליתני חייב אלא איידי דקתני אילו פטורין תנא נמי אילו חייבין.
<h2>דף צג.</h2>
ת"ר, אילו שעושין את השיני הזבין והזבות והמצורעין והמצורעות ובועלי נידות והיולדות והשוגגין והאנוסין והמזידין וטמא ומי שהיה בדרך רחוקה, אם כן למה נאמר דרך רחוקה, שאילו פטורין מן ההיכרת וכל כיוצא בהן שהן אנוסין, ואילו המזידין חייבין כרת. — ת"ר, חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השיני דברי ר'. פי' שאם היה טמא בראשון ונדחה לפסח שיני, אם לא יעשה אותו חייב כרת. ר' נתן אומ' חייב כרת על הראשון ופטור על השיני. פי' דלא חייבה תורה כרת אלא על פסח ראשון ולא על פסח שיני. ר' חנניה בן עקביא או' אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השיני. פי' דקסבר שיני תקנתא דראשון הוא, שאם הזיד ולא עשה את הראשון יעשה את השיני ויפטר מכרת, ואם לא עשה לא זה ולא זה אז הוא חייב כרת. ואזדו לטעמיהו, דתניא גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים. פי' כגון שהביא ב' שערות או שהשלים י"ג שנים ויום אחד מיום (אחד) ליום. חייבי' לעשות פסח שיני, דברי ר', ר' נתן או' כל שזקוק לראשון זקוק לשיני וכל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשיני. במאי קמיפלגי, ר' סבר שיני רגל בפני עצמו הוא. פי' לאו תשלומין דראשון הוא, אלא חשוב לעצמו וחייב כרת עליו אם לא עשאו כמו שחייב על הראשון. ור' נתן סבר תשלומין דראשון הוא. שאם לא עשה את הראשון יעשה את השיני, אבל מיהו לאו תקנתא דראשון הוא כדאמ' ר' חנניה, שאם לא עשה את הראשון בזדון חייב כרת אע"פ שעשה את השיני. ור' חנניה בן עקב' סבר שיני תקנתא דראשון הוא. ופוטרו מן ההיכרת. ושלשתן מקרא אחד דרשו, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרת' הנפש ההיא, כי קרבן י"י לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא, [ר' סבר וחדל לעשות ונכרתה, דלא עבד בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני].
<h2>דף צג:</h2>
וממאי דהאי חטאו ישא כרת הוא, דקסבר מגדף היינו מברך את השם, וכת' במברך את השם ונשא חטאו, וגמרי' חטאו דהכא מחטאו דהתם, מה להלן כרת אף כאן כרת. פי' האי דכת' כי קרבן י"י כמו אם הוא, והכי קאמ' ואם קרבן י"י לא הקריב במועדו דהיינו בשיני חטאו ישא, ובמגדף כת' את י"י הוא מגדף ונכרתה, ובמברך את השם כת' איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו והוא כרת, דהיינו מגדף היינו מברך את השם. ור' נתן סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה, דהא קרבן י"י לא הקריב במועדו בראשון. פי' דקסבר האי כי כמו דהא הוא, וטעם נותן לדבר למה יתחייב כרת, שהרי קרבן י"י לא הקריב במועדו בראשון, ולעולם לא חייבה תורה כרת אלא על הראשון ולא על השיני. והאי חטאו ישא האיש ההוא מאי עביד ליה, קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם, וגמר חטאו דהתם מחטאו דהכא, מה הכא כרת אף התם במברך את השם כרת. פי' מגדף לאו היינו מברך את השם, אלא מזמר ומשורר לע"ז, דאיכא דסביר' ליה הכי בכריתות ולית לן כרת במברך את השם ויליף ליה מהכא. ור' חנניה בן עקביה סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה את קרבן י"י [לא] הקריב במועדו בשיני. פי' האי כי אם הוא, ולאו מילתא אחריתי היא, כדאמ' ר', אינמי אלא הכי קאמ', אימתי חייב כרת על הראשון אם קרבן י"י לא הקריב במועדו, וחטאו ישא מאי עביד ליה לכדאמרן, למברך את השם שהוא חייב כרת. [הלכך] הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב כרת, שגג בזה ובזה דברי הכל פטור, שאין כרת בשוגג, הזיד בראשון שגג בשיני לר' ולר' נתן חייב על הראשון לר' חנניה פטור. דשיני תקנתא דראשון הוא, ואם היה מזיד בו אז היה חייב, וכיון דשגג פטור הוא, ואינו חייב כרת על הראשון עד שיזיד גם על השיני. שגג בראשון והזיד בשיני לר' חייב. דאמ' רגל בפני עצמו הוא. לר' נתן ולר' חנניה פטור. דאינו רגל בפני עצמו, אלא או תשלומין או תקנתא דראשון.
מתני'. אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ, וכן במידתה לכל רוח דברי ר' עקיבה. ר' אליעזר אומ' מאסקופת העזרה ולחוץ. אמ' ר' יוסי לפיכך נקוד על ה', לומר לך לא מפני שהיא רחוקה ודאי, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ. פי' מודיעית היא עיר אחת סמוכה לירושלם. אמ' עולא מן המודיעית לירושלם ט"ו מילין הוו. סבר לה כי הא דאמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנ', כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ה' מילין, פשו ליה תלתין, חמיסר מצפרא עד פלגא דיומא וחמיסר מפלגיה דיומא עד לאורתא, ועולא לטעמיה, דאמ' עולא אי זו היא דרך רחוקה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה.
ר' אליעזר או' אפי' חוץ לאסקופת העזרה. לא חייל עליה כרת. ואע"ג דמצי עייל. ויהיב ר' יוסי טע' למילתיה, מפני שהוא נקוד על ה' שברחוקה, לומר לך לאו דווקא רחוקה, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ לא חייל עליה כרת עד דעייל בתוך העזרה בזמן שחיטת פסח.
<h2>דף צד.</h2>
ת"ר, היה עומד חוץ למודיעית ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, והרי היה בדרך. פי' כיון שהוא רחוק כשיעור הדרך אע"פ שעל ידי סוסים יכול למהר וליכנס לא רמי עליה חיובא ופטור מכרת. היה עומד לפנים מן החומה שלמודיעים ואינו יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבין אותו, יכול לא יהא חייב, ת"ל ובדרך לא היה, והרי לא היה בדרך. פי' כגון שהיה מביא בניו ובני ביתו בעגלה ואינו יכול ליכנס מפני הגמלים והקרונות שהיו לפניו חייב הוא, שהרי לא היה בדרך רחוקה וירד מן העגלה ויכנס יחידי בין הגמלים והקרונות וישחוט פסחו, ואחרי כן יבאו בניו ובני ביתו לערב.
<h2>דף צה.</h2>
מתני'. מה בין הראשון לשיני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשיני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו והשיני אינו טעון הלל באכילתו. וזה וזה טעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצות ומרורים, ודוחין את השבת. ת"ר ככל חוקת הפסח יעשו אותו, יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא השיני אסור בבל יראה ובל ימצא, ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. פי' והדר כת' כללא עליה ככל חוקת הפסח יעשו אותו, לרבויי כל דדמי ליה וכל מילי לא אמרי' דנרבה כדין כל פרט וכלל, דאמרי' נעשה הכלל מוסף על הפרט, ואיתרבו כל מילי, ואע"ג דלא דמי לפרטא דאם כן כל הני פרטי למה לי, אלא ודאי אתו למעוטי מאי דלא דמי להן. וכללא לא מרבי אלא מאי דדמו להן, כדמפר' ואזיל. אין לי אלא מצות עשה, מצות לא תעשה מניין, ת"ל לא ישאירו ממנו עד בקר. אין לי אלא לא תעשה שניתק לעשה. דהיינו לאו דלא ישאירו. לא תעשה גמור מניין, ת"ל ועצם לא (ת)[י]שברו בו, מה הפרט מפורש מצות עשה ומצות לא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל מצות עשה ומצות לא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור. פי' תלתא פרטי כתיבי ברישא גבי פסח שיני, על מצות ומרורי' יאכלהו, לא ישאירו ממנו עד בקר, ועצם לא (ת)[י]שברו בו, והדר כת' כללא ככל חוקת הפסח יעשו אותו, וקאי האי כללא אכל תלתא פרטי, לרבות כל דדמי להו, ופרטי טובא אהני דלא נצרכ' אפי' מאי דלא דמי ליה כדין כל פרט וכלל, אלא ממעטי' מפרטי מאי דלא דמי להו, כדמפר' ואזיל. בכלליה דמצות ומרורים מאי מרבי צלי אש. דהוי מצות עשה כיוצא בו. ומפרטא מאי קא ממעט, השבתת שאור. דהיא מצות עשה שאינה נוהגת בפסח שיני. ואיפוך אנא מצוה דגופיה עדיף. כדכת' בכללא ככל חוקת הפסח יעשו אתו, במצות שבגופו הכת' מדבר. בכלליה דלא ישאירו ממנו עד בקר מאי קא מרבי, לא תוציא. מן הבית מן הבשר חוצה, דהוי לא תעשה שניתק לעשה, דכת' בבית אחד יאכל, דקאי בין קודם שיצא בין לאחר שיצא. ומפרטא מאי קאי ממעט לא יראה ולא ימצא. פי' דהוי לאו שניתק לעשה, שאם נראה קאי בתשביתו שאור. ובכלליה דעצם לא (ת)[י]שברו בו מאי קא מרבה אל תאכלו ממנו נא. שהוא לאו גמור. ובפרטיה מאי קא ממעט לא תשחט על חמץ דם זבחי. שהוא לאו גמור ואין בו ניתוק עשה.
<h2>דף צה:</h2>
פיס'. (ב)[ה]ראשון טעון הלל באכילתו והשיני אינו טעון הלל באכילתו. מנהני מילי, אמ' ר' יוח' מש' ר' שמע' בן יהוצדק אמ' קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאינו מקודש לחג אינו טעון הלל. פי' הנביא היה מתנבא על מפלת סנחריב ואמ' שישירו בזה הלילה כמו שאתם אומ' הלל בלילי הפסח בזמן אכילתו, וזה וזה טעונין הלל בעשיית' בעת שחיטתן וזריקת דמן, כדתנן בפרק תמיד קראו את ההלל. איבעיתימא מלילה מימעיט מיום לא אימעיט, איבעי תימא יש' שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומ' הלל. פי' לקמ' בפרק בתרא אמרן הכי.
פיס'. ודוחן את השבת. שבת אין טומאה לא, מתני' דלא כר' יהודה דתניא דוחה את השבת ואינה דוחה את הטומאה, ר' יהוד' אומ' אף דוחה את הטומאה. מאי טע' דתנא קמא מפני טומאה דחיתו יחזור ויעשה בטומאה, ור' יהודה התורה חיזרה עליו לעשותו בטהרה, לא זכה לעשותו בטהרה יעשנו בטומאה.
מתני'. הפסח שבא בטומא' לא יאכלו ממנו זבין וזבות נידות ויולדות ואם אכלו פטורין. ור' אלעזר פוטר אף על ביאת מקדש. פי' אם היו רוב ציבור טמאין ועשו פסח בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות, דאיש כי יהיה טמא לנפש כת', דווקא בטמא נפש הותרו הציבור ולא בשאר טמאות ונדחין בפסח שיני, ואם עברו ואכלו אין חייבין כרת משום אוכל קדשים בטומאת הגוף, אבל על טומאת מקדש חייב כדין כל טמא שנכנס למקדש, ור' אלעזר היה פוטר מכרת גם על ביאת המקדש, כדנפרש טע'. ת"ר, יכול אכלו זבין וזבות בפסח הבא בטומאה יהו חייבין, ת"ל כל טהור יאכל בשר, והנפ' אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו, נאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, שאין נאכל לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה. ר' אלעזר אומ' יכול דחקו זבין וזבות ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהו חייב', ת"ל וישלחו מן המחנ' וגו', בזמן שטמיאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחי'. פי' להתחייב כרת.
<h2>דף צו.</h2>
מתני'. מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזייה באגודת אזוב על המשקוף ועל המזוזות ונאכל בחפזון ללילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. מקחו מבעשור מנלן, דכת' דבר אל בני ישראל בעשור לחודש הזה ויקחו להם, ואין פסח דורות מקחו מבעשור. אלא מעתה דכת' והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, הכי נמי דזה טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ואין אחר טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, והתניא בן בגבג או' מניין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה שנ' תשמרו להקריב לי במועדו, ולהלן הוא אומ' והיה לכם למשמרת, מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף הכא נמי טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, שני התם דכת' תשמרו, פסח דורות נמי אמ' קרא ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה, שיהו כל העבודות שלחדש הזה כזה. פי' שגם פסח דורות טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה, אבל לא בעי מקחו מבעשור, שאם היו טלאין מבוקרין קודם ד' ימים קונה אותו ביום י"ד ושוחטו.
וטעון הזייה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות. בעי ר' זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו. פי' שלא (תזכור) [הוזכר] בו מזבח. אמ' ליה אביי ומן לימא לן דלא שויסקי עבדונהו. פי' צלויין בשפוד, ואכלו אותן כיון שלא נצטוו להקטירן. ועוד דהאמ' רב יוסף ג' מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות מידי אחרינא לא. אלמא להזאת דם מצינו מזבחות, אבל להקטרת אימורין לא.
ונאכל בחפזון מנלן אמ' קרא ואכלתם אתו בחפזון, אותו בחפזון ואין אחר בחפזון. ופסח דורות נוהג כל שבעה, אמאן קאי אילימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא, אלא אחמץ, מכלל דפסח מצרים יום אחד ותולא. והתניא ר' יוסי הגלילי או' מניין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד, שנ' לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים. דקאי לא יאכל חמץ אהיום, שנאסרו לוכל חמץ כל היום (אתם יוצאים דקאי לא יאכל חמץ אהיום שיאסר לו חמץ כל היום) שיצאו. אלא חסורי מיחסרא והכי קתני ונאכל (חמץ) בלילה אחד, והוא הדין לפסח דורות וחימוצו נוהג כל היום של ט"ו, ופסח דורות נוהג כל ז'.
<h2>דף צו:</h2>
מתני'. אמ' ר' יהוש' שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קריבה, ואין לי לפרש. אמ' ר' עקיב' אני אפרש, הפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר(ו) ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, לאחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו. פי' כל תמורת הפסח קריבה שלמים, דבכל הקרבנות הויא התמורה כקרבן, כגון אם המיר בעולה או בשלמים התמורה גם כן, כדכת' והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, חוץ מתמורת חטאת דאזלה למיתה, דהלכה למשה מסיני היא. ותמורת אשם רועה, כדקיימלן כל שבחטאת מתה באשם רועה. ותמורת פסח אינה יכולה להתקרב פסח, שאין אדם עושה שני פסחים, אלא הרי היא קריבה שלמים, דקיימלן כל מותר הפסח קרב שלמים. ועכשיו אמ' ר' יהושע קיבלתי מרבותיי יש תמורת פסח שהיא עצמה קריבה שלמים, ויש תמורה שאין היא עצמה קריבה שלמים, אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים, ואיני יודע לפרש אי זו היא קיבלתי שקריבה ואי זו קיבלתי שאינה קריבה. אמ' לו ר' עקיבה אני אפרש ואחלק לך, הפסח שנאבד והפריש אחר תחתיו וקודם שישחוט השיני נמצא הראשון והרי שניהן עומדין לפניו, אותו הפסח הוי מותר פסח וקרב שלמים, שהרי כבר נתכפרו הבעלים באחר, וכיון דהוה קאי קמיה בעת שחיטת השיני ולא נשחט אלא שחט השיני הוה ליה שהוקבע לפסח, שהרי נמצא קודם שחיטת השיני, ובשחיטת השיני נדחה, וכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה שיקרב הוא עצמו שלמים, כדין כל מותר הפסח, אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו אם הימיר בו אין תמורתו קריבה שלמים היא גופה, אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים, שכמו שהפסח דחוי ואין קרב הוא עצמו שלמים, גם תמורתו הבאה מכוחו אינה קריבה היא עצמה שלמים שדינה כדין הפסח. אבל נמצא הפסח שנאבד לאחר שחיטת השיני שלא הוקבע לפסח כלל אין בו דיחוי והוא עצמו קרב שלמים, כדין כל מותר הפסח, וכן נמי תמורתו אם הומר בו היא בעצמה קריבה שלמים, שדינה כדין הפסח.
ולימ' פסח קרב ופסח אינו קרב, הא קמ"ל דאיכ' תמורה דלא קרבה. פי' דהוה אמינא פסח שתחילתו הופרש לשם פסח שם תועיל הדחייה לפוסלו, אבל התמורה שמתחיל' הפרשתה לא קיימא אלא לשלמים לא תועיל בו הדחייה לפוסלו, קמ"ל שגם התמור' אם היא באה מכח פסח דחוי אינה קריבה.
איתמר [רבה אמר] קודם שחיטה ואחר שחיטה שנינו. פי' דווקא קתני שחיטה. ור' זירא אמ' קודם חצות ואחר חצות שנינו, ולר' זירא הא קתני שחיטת פסח אימ' קודם זמן שחיטת פסח. פי' ר' זירא סבר חצות הוא דקבע לפסח, שאם נמצ' קודם חצות סבר הוקבע לפסח, ואם נותר הוי ליה דחוי ואינו קרב הוא עצמו שלמים אלא דמיו. אבל נמצא אחר חצות דלא קבעוה חצות, אע"פ שנמצא קודם שחיטת השיני לא קבעה ליה ויקרב הוא עצמו שלמים. ורבה סבר גם שחיטת השיני קובעתו, ואע"פ שנמצא אחר חצות וירעה, אבל אם נמצא אחר שחיטת השיני שלא היו לפניו לא בחצות ולא בשחיטת השיני אז הוא יקרב שלמים. כתנאי, הפסח שנמצא קודם שחיטה ירעה. פי' ואע"פ שנמצא אחר חצות דלא קבעיה חצות. אחר שחיטה יקרב. דלא קבעיה לא חצות ולא שחיטת השיני. ר' אליעז' או' קודם חצות ירעה, דקבעיה חצות. לאחר חצות יקרב. אע"פ שנמצא קודם שחיטת השיני, דשחיטה לא קבעה.
פיס'. אחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו. אמ' רבה לא שנו אלא שנמצא אחר שחיטה והומר בו אחר שחיטה, [אבל נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה], תמורתו מכח קדושה דחויה קאתיא ולא קרבה. פי' אם נמצא הפסח לאחר שחיטת השיני. דלא קבעיה לא חצות ולא שחיטה, והוא עצמו קרב שלמים, (אבל) אם המיר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה שלמים, אבל אם נמצא הפסח קודם שחיטת השיני, שהשחיטה קובעתו לפסח ואין הוא עצמו קרב שלמים, אע"פ שהומר בו אחר שחיטה דלא הוות תמורה קמן בעת שחיטה, אפי' הכי אינה קריבה, דמכח קדושה דחויה קאתיא, שכמו שהפסח פסול להיקרב הוא עצמו שלמים גם תמורתו נמי הבאה מכוחו פסולה, ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים.
<h2>דף צז:</h2>
מתני'. המפריש נקבה לפסחו או זכר בין שתי שנים, ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים. המפריש את פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשום שלמים. בספרים כת' ויפלו דמיו לנדבה. והמורה כתב ויפלו דמיו שלמים גרסי'. וכן העיקר כדגריס המורה, שלא מצינו שמותרו נדבה אלא כל שבא משום חט ומשום אשמה, וכולן הן מנויין בשקלים, דהכי תנן בפרק ב' דשקלים [ה"ד] מותר שקלים חולין, מותר עשירית האיפה קיני זבין קיני זבות וקיני יולדות חטאות (חטאות) ואשמות מותרן נדבה, זה הכלל [כל] שהוא בא משום חט ומשום אשמה מותרן נדבה. מותר עולה לעולה, מותר מנחה למנחה, מותר שלמים לשלמים, מותר הפסח לשלמים. אבל מיהו הא קשיא לי, דאמרן בתמורה בפרק אילו קדשים [י"ט ע"א] תניא המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, נשתיירה לאחר הפסח תרעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים, ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים, ולא מפלג בין קודם הפסח לאחר הפסח. ונראה לי דמתני' ודאי שנשתיירו לאחר הפסח מיירי, והכי גרסי' בירושלמי מתני' לאחר כפרה, והאי דלא תני במתני' יביא בדמיהן פסח קודם לפסח, משום דכל עיקרו שלתנא לא בא אלא להודיענו דבעלי חיים נדחין, והכי קאמ' המפריש נקבה לפסח או זכר בן שתי שנים דלא חזו להקרבה ולא קדשי אלא לדמיהן שיביא בדמיהן פסח ונשתיירו לאחר הפסח ונעשו מותר הפסח דקרב שלמים, אע"ג דנקבה וזכר בן ב' שנים חזו לשלמים, אפי' הכי לא קרבי גופיהו שלמים, כיון דמעיקרא נדחו גופן מליקרב, דבעלי חיים נדחין, אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן שלמים. אבל קודם הפסח שיבי' בדמיהן פסח אין זו שום רבותא, דהא לא חזו גופיהו לפסח, ואם ניתק לרעייה הוא בעצמו יקרב שלמים, דכתבית בפרק קמ' דזבחים.
<h2>דף צח.</h2>
פיס'. המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים. פי' דהוה ליה פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין, ואע"פ שבנו עדיין לא הפריש פסחו אינו יכול להקריב זה לשם פסחו, שאין הבן יכול לירש קרבן אביו, שאין הקרבן כשאר ממון אביו שהוא יורשו, אלא הקרבן נקרא על שם אביו, ואם היא חטאת מתה, ואם הוא אשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ואם היא עולה או שלמים מקריבן על שם אביו ולא על שם עצמו, ופליגו בה רבנן ור' יהודה אם היורש סומך ומימר, דרבנ' סברי יורש סומך ומימר ור' יהוד' סבר אינו סומך ומימר, ואם הקרבן יקרא על שמו ושלו הוא אמאי אינו מימר וסומך, אלא ודאי על שם אביו נקרא ולא על שמו, ומשום הכי אינו מימר יורש ואינו סומך, ורבנ' דאמרי יורש סומך ומימר משום דרבייה קרא, כדאמ' בריש תמורה, וכיון שאין לו כח לירש קרבן אביו אינו יכול לשוחטו שאין הפסח נשחט אלא לאוכליו, הילכך לא יביאנו לשם פסח אלא לשם שלמים, ובהילכת' קמייתא דזבחים [ה' ע"ב] מוכיח שאין הבן קונה קרבן אביו.
אמ' רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת, ש"מ בעלי חיים נדחין. פי' מדקתני תרעה עד שתסתאב ולא קרבה היא גופה שלמים, דלא כר' שמע' דאמ' בעלי חיים אינן נדחין בפרק שני שעירי [יומא ס"ג ע"ב]. ומרישא נמי שמעי' לה, אלא משום דמיהא שמעי' תלת נקט לה הכא. וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי. פי' דהא נקבה או זכר בן ב' שנים מתחילתו לא נראה למה שהוקדש, וקתני תרעה ולא קתני יקרב הוא עצמו שלמים, ואיכא למאן דאמ' במסכת סוכה [ל"ג ע"ב] דאין דחוי אלא הנראה ונדחה. וש"מ יש דחוי בדמים. פי' שהרי אילו נקיבה וזכר בן שתי שנים מתחילת הפרשתו לא היתה קריבה לגופן, דהא לא חזו לפסח אלא לימכר ולהביא בדמיהן פסח, ואע"ג דלא חלה עליהו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף, יש בהן תורת דחוי ולא קרבי גופיהו שלמים אלא ירעו.
מתני'. הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו וימכרו, [ויביא] בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערב בבכורות, ר' שמע' או' אם חבורת כהנים יאכלו. פי' הפסח שנתערב בזבחים, כגון ג' טלאין אחד שלפסח ואחד שלאשם ואחד שלעולה שנתערבו, כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן עולה, דשמא היפה עולה היה, ובדמי היפה שבהן פסח אם קודם לפסח נסתאבו, ואם לאחר הפסח נסתאבו יביאנו שלמים, דשמא היפה פסח היה ואותו מותר שהוא צריך להוסיף על השנים עד שיגיעו לדמי היפה יפסיד משלו, ואם תאמר שמא הרי הוא מחליף שמביא שלמים בדמי אשם או בדמי העולה, והרי קדושת הבהמה חלה על המעות כיצד הוא עושה מביא ג' סלעים מביתו ונוטל סלע אחד ואומ' כל מקום שהיא העולה מחוללת על זו ומביא בה עולה וכן לאשם וכן לשלמים. נתערב בבכורות, שמתן דמן ומתן דם הפסח שוה. ר' שמע' אומ' אם חבורת כהנים יאכלו כולן בלילה ויקרב לשם פסח בכל מקום שהוא, ובכורות לשם בכור בכל מקום שהן.
<h2>דף צח:</h2>
ומקשה, והא קא מייתי קדשים לבית הפסול. וממעט זמן אכילת בכור שהוא ב' ימים ולילה אחד, ואם נותר עד הבקר שורפו שלא כדין משום ספק פסח, והוה ליה למימר ירעו. ואהדר, ר' שמע' לטע', דאמ' מביאין קדשים לבית הפסול. פי' מוטב למעט זמן אכילתן מלנתקן לרעייה. דתנן אשם שנתערב בשלמים, ר' שמע' אומ' שניהן ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן. לזכרי כהונה ליום ולילה ולפנים מן הקלעים. אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול. פי' שממעט זמן אכילתן שלשלמים, אלא ירעו. ואמרי', ולרבנן היכי עבדי'. פי' ולרבנן דאמ' אין מביאין קדשים לבית הפסול אלא ירעו היכי עבדי' לפסח שנתערב בבכורות, בשלמ' גבי אשם שנתערב בשלמים או פסח שנתערב בעולה ואשם איכא למימר ירעו וימכרו ויביא בדמיהן אותו קרבן כדאמ' לעיל, אבל בכור נאמ' בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופש את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל במומו לכהן, ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון. אמ' רבה ממתין להם עד שיוממו, ומביא מעות בדמי היפה שבהן, ואומ' כל היכא דאיתיה לפסח תיחול קדושתיה עליהו, וזבין בהן שלמים ואכיל להו להנך בתורת בכור. פי' מחלל הפסח בכל מקום שהוא על אילו המעות, ומביא בהן שלמין כדין מותר הפסח, ואכיל להו לאותם התערובות שהוממו בתורת בכור בעל מום, ואי זהו תורתו אין שוחטין באטליז ואין נשקל בליטר', ואם היה מכיר את הפסח שנפדה היה שוחטו באטליז ומוכרו במשקל אם רוצה.
מתני'. חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו, ואם משלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל משלו, ואם אינו ידוע אי זה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהן כאחת הוא אוכל משלו והן אינן אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה, ופטור' מלעשות פסח שיני. אמ' להם אם איחרתי שחטו עלי, הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו. אם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן, ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן. אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחת, הן אוכלין משלהן והוא אינו אוכל עמהן ושלו יצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שיני. אמ' להם ואמרו לו אוכלין [כולן] מן הראשון [ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון שניהם יוצאין לבית השריפה]. לא אמ' להם ולא אמרו לו אין אחראין זה לזה. פי' אם שלו נשחט ראשון, הואיל והם אמרו לו שחוט עלינו (ו)על שלו הן נמנין ושוב אין יכולין לימנות על שלהן, ושלהן ישרף דפסח בלא בעלים הוא ואוכלין כולן משלו. ואם שלהן נשחט ראשון הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה על שלהן והם אוכלין משלהן שהרי חזרו בהן מן האבוד ומשכו ידיהן ממנו. ואם אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון הוא אוכל משלו, שהרי לא נמנה עמהן. והן אינן אוכלין עמו, שמא שלהם נשחט ראשון ונמשכו מזה. ושלהן יצא לבית השריפה, שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השיני. ופטור' מלעשות פסח אחר, דממה נפשך בראשון נמנו ואכילה לא מעכבא. ואם היחיד שהלך לבקשו אמ' לבני חבורה אם איחרתי שחטו עלי והמנוני עמכם והם לא אמרו לו שחוט עלינו, אם שלהן נשחט ראשון הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן, שהרי נמנה עמהן ושלו ישרף, דכיון דהמנוהו על שלהן הרי נמשך מן הראשון, ואם אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון, הן אוכלין משלהן והוא אינו אוכל עמהן, דשמא שלו נשחט ראשון וחזר בו משליחותו, ושלו יצא לבית השריפה דשמא שלהן נשחט ראשון, ונמשך משלו, שהרי עשאן שלוחין ופטור לעשות פסח אחר ממה נפשך בראשון יצא. אמ' להן שחטו עלי אם איחרתי, והם אמרו לו בקש ושחוט עלינו, יאכלו כולם מן הראשון דהוא שלוחן והן שלוחיו, והשיני יצא לבית השריפה. ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון שניהן ישרפו ופטור' מפסח שיני, לא אמ' להם ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה, ואין להן אחריות וטענה זה על זה, ואין חוששין אי זה נשחט ראשון, אלא הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן.
מתני'. שתי חבורות שנתערבו פסחיהן, אילו מושכין להן אחד ואילו מושכין להן אחד, אחד מאילו בא לו אצל אילו ואחד מאילו בא לו אצל אילו, וכך (הוא) [הם] אומ', אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך. וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה מושכין להם אחד מכל חבורה וחבורה וכך הן אומרין. פי' אילו מושכין להם אחד מן הפסחים ואילו מושכין להן אחד. אחד מבני חבורה זו בא לו אצל חבורה זו ואחד מזו בא לו אצל זו. וכן הן אומ', לאותו יחיד הבא אצלן. אם שלנו הוא פסח זה, שמשכנו אלינו ויפה ביררנו את שלנו, הימשך ידיך משלך והימנה עמנו על שלנו, ואם שלך הוא הפסח זה הרי אתה עומד עליו וידינו משוכות משלנו ויהא לבני חבורה אחרת ונמנינו על זה שלך, נמצא אם החליפו הרי נמשכו כל חבורה וחבורה משלהן ונמנו על אותו שביררו, וכך או' בני חבורה שנייה ליחיד הבא אצלן, על כורחינו צריך אחד מאילו לבוא אצל אילו ולהימנות עליהן, ולא אמרי' ימשכו אילו משלהן בכל מקום שהוא ואילו משלהן בכל מקום שהוא ויחזרו וימנו אילו על אחד ואילו על אחד, משום דאמרי' בגמ' דבין לר' יהודה ובין לר' יוסי אסור לימשך כל בני חבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים, ועכשיו כשאחד מבני חבורה זו בא אצל אחרת ממה נפשך אין כאן פסח בלא בעלים, אם יפה ביררו שלהן הרי כל בני חבורתו עליו חוץ מן האחד שפירש (עליהן) [מהן] ומשך (עליהן) ידו ואם החליפו הרי הלך אחד מהן עם פסחו וכשמשכו ידיהן הנותרי' ממנו נשאר [הוא] עליו. וכן חמש חבורות של חמשה בני אדם שנתערבו פסחיהן, כל חבורה מושכין להן אחד מן הפסחים, וה' אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקי' לה' הפסחים, שאם החליפו לא יהא פסח שלא יהא מבעליו הראשנים עליו. וכך היו אומ', עכשיו כשנעשו חבורות חדשות או' הד' לאחד אם שלך הפסח הזה הרי ידי ארבעתינו משוכות מד' פסחינו כל מקום שהן ונמנינו עמך, וכן הוא ושלשה חוזרין ואומ' לשיני, וכן הד' לכל אחד שבחבורה, וכן כל חבורה וחבורה.
מתני'. שנים שנתערבו פסחיהן, זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד, זה ממנה עמו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, זה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומ' אם שלי הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הפסח הזה ידיי משוכות משלי ונמניתי על שלך. פי' בשאר כל הקרבנות תנן בפרק התערובות [זבחים ע"א ע"ב] קדשים בקדשים מין במינו [זה] יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא, אבל בפסח אינו יכול לעשות כן, דאין הפסח נאכל אלא למנויו, ואין שניהן יכולין לוכל מהן דשמא כל אחד אוכל מפסח שאינו שלו, וכיון שאינן יכולין לאכל הוה ליה פסח נשחט שלא לאוכליו ופסול, הילכך כל אחד ממנה עמו אחד מן השוק, ראובן ממנה עמו לוי מן השוק ואומ' לו כל מקום שהפסח שלי הרי אתה נמנה עליו, ושמעון ממנה עמו יהודה מן השוק, דעכשיו יהו שנים על כל אחד כל מקום שהוא. זה בא אצל זה, ראובן בא לו אצל פסח שבירר לו שמעון ושמעון בא לו אצל פסח שמשך לו ראובן, וכך אומ' ראובן ליהודה הנשאר על פסח שמשך לו שמע', אם שלך הוא הפסח זה שיפה בירר לו שמע' הרי ידיי משוכות משלי והריני נמנה עמך על זה, ואם שלי הוא פסח זה שלא כיוננו לברור תחילה יפה ואין זה פסח שנמנית עליו עם שמע' הרי ידיך משוכות משלך והימנה עמי על זה, ולכך הוצרך כל אחד למנות עמו אחד מן השוק, שאם באו להתנות כשהן יחידים ולומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך הרי יפה ביררנו, ואם לאו הריני מושך ידיי משלי ונמניתי על שלך, נמצא כשהוא מושך משלו הרי הוא מניח את פסחו כמות שהוא בלא בעלים, שעדיין לא נמנה אחר עליו. והא ליכא למימר שימנה כל אחד על שלחבירו קודם שימשך משלו, שאין אדם נמנה על שני פסחים כאחת.
<h2>דף צט:</h2>
ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבעה כוסות שליין ואפי' מן התמחוי. פי' אע"פ שיום ארבעה עשר הוא הנקר' פסח, כדכת' בארבעה עשר יום לחדש הזה פסח לי"י, אינו נמנע התנא מלקרות לחג המצות פסח, כדתנן במגילה [ל' ע"ב] בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ובתעניות תנן העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון שלפסח, והילכך קורא ליום י"ד ערב פסחים. ומצאנו שגם הכת' קורא לחג המצות פסח, כדכת' ביהושע ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, שאין לפרשו אלא ממחרת חג המצות שהיא יום הנפת העומר, ואין זה דומה לממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים, שהוא יום י"ד, שהרי בט"ו יצאו, וזהו טעם הדבר ביום י"ד שוחטין הפסח וזורקין דמו, והילכך נקרא פסח ואינו נאכל בו ביום אלא בלילי ט"ו, והילכך קורא הכת' גם יום ט"ו פסח מפני שהוא זמן אכילתו. סמוך למנחה. מסיק תלמודא לקמ' שהוא מנחה קטנה מט' שעות ולמעלה, שהוא זמן הקרבת תמיד שלבין הערבים, כדתנן תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, זה סמוך הוא חצי שעה קודם דהיינו מתחילת תשע לא יאכל. ואילו בכל יום תנן ביציאות השבת [ט' ע"ב] דלא יאכל עד שיתפלל, והכא אע"פ שהתפלל אסור לאכל כדי שיאכל המצה בערב לתיאבון. ואי קשיא, מדאורייתא סמוך למנחה ואפילו קודם לכן מה יאכל, חמץ אסור לוכל מד' שעות ולמעלה, ומצה נמי אסור לוכל, כדאמ' בירושלמ' [ה"א] כל האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו ולוקה, ואם תאמר יאכל פירות אפי' מן המנחה ולמעלה נמי שרי במיני טרוגימא, כדאמ' לקמ' [ק"ז ע"ב]. יש לומר, יכול לוכל מצה עשירה, אי נמי בציקן של גוים שלא נעשה בהן שימור לשם מצה, שאין אדם יוצא בהן ידי חובתו לשם מצה.
ומקשה, מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי, דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי ר' יהוד', ר' יוסי אומ' אוכל והולך עד שתחשך. אמ' רב הונא לא צריכ' לר' יוסי דאמ' אוכל והולך עד שתחשך, הני מילי בערב שבת ובערב יום טוב, אבל ערב הפסח משום חיובא דמצה מודה. פי' אוקי רב הונא מתני' ר' יוסי הוא, ודווק' ערב פסחים משום חיובא דמצה, אבל בערבי שבתות וימים טובים אוכל והולך עד שתחשך. ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ' לקמן זוכריהו על היין בכניסתו. תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ' רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה. ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג' סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא' לשבת עונג.
<h2>דף ק.</h2>
ואקשי', ולרב הונא מי ניח', והאמ' ר' ירמיה אמ' ר' יוחנ' אמ' ר' אבהו אמ' ר' יוסי ביר' חנינ' הל' כר' יהוד' בערב הפס' והלכה כר' יוסי בערב שבת ובערב יום טוב. הל' כר' (יוסי) [יהודה] בערב הפסח, מכלל דפליג ר' יוסי בתרויהו. פי' מדאצטריך ר' יוחנן למיפסק הל' כר' יהוד' בערב הפסח והדר קושיין מאי איריא ערב פסחי', אי ר' יהוד' אפי' ערבי שבתות וימים טובים נמי, אי ר' יוסי אפי' ערב פסחים שרי. ופריק רב נחמן בר יצחק הל' מכלל דפליגי בהפסקה. פי' לעולם מתני' ר' יוסי היא כדאוקי לה רב הונא, דאע"ג דפליג בערבי שבתות וערבי ימים טובים, בערב הפסח משום חיובא דמצה מודה, ומאי דאמ' ר' יוחנ' הל' כר' יוסי בערב שבת ויום טוב והלכה כר' יהודה בערב הפסח, דמשמע דפליג ר' יוסי בתרויהו, לא לעיניין התחלת אכילה קאמ' דמודה ר' יוסי שאסור לוכל בערב הפסח מן המנחה ולמעלה, אלא היכ' פליגי בהפסקה, שאם התחיל לוכל קודם זמן המנחה ונמשכה סעודתו עד שתחשך. דתניא מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' אין מפסיקין. פי' מי שהיה אוכל והולך מקודם זמן המנחה וקדש עליו היום, היה אומ' ר' יהו' מפסיק סעודתו בברכת המזון ואינו גומרה, כדי להפסיק בין סעודת חול לסעודת שבת. ור' יוסי סבר אין מפסיק, אלא גומר סעודתו ואחרי כן מקדש. ובהפסקה פסק ר' יוחנ' כר' יוסי בערב שבת ויום טוב, שאם התחיל אינו פוסק, והל' כר' יהוד' בערב הפסח, שאם התחיל פוסק, ולא כר' יוסי דפליג עליה אפי' בערב הפסח ואמ' אינו פוסק. ודווק' בהפסקה דערב הפסח פליג ר' יוסי, אבל בהתחלה מודה שאסור להתחיל ולוכל מן המנחה ולמעלה ומתני' ר' יוסי היא. ולעניין התחלה דערבי שבתות וימים טובים דפליגי בה ר' יוסי ור' יהוד' ולא איירי בה ר' יוח', כתב רבינו יצחק זצ"ל דהל' כר' יוסי, דקיימלן [עירובין מ"ו ע"ב] ר' יוסי ור' יהודה הל' כר' יוסי, ואוכל מן המנחה ולמעלה. ובעל הלכות גדולות פסק מט' שעות דמעלי שבתא ודמעלי יומא טבא לא מתבעי ליה לאתחולי בסעודתא, דת"ר לא יאכל אדם בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מתשע שעות ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה דברי ר' יהוד', ר' יוסי אומ' אוכל והולך עד שתחשך, ואפי' ר' יוסי לא אמ' אלא דאי אתחיל ליה לא ליפסוק, אבל לכתחילה לא ליתחיל. וזה לא יתכן, דדווק' דערב פסחים אמרן דמודה ר' יוסי, אבל בהתחלת ערבי שבתות וערבי ימים [טובים] פליג ושרי. אבל מיהו נראה לי מדפסק ר' (יוסי) [יוחנן] הל' כר' יוסי בהפסקה דערבי שבתות, מיכן יש להוכיח דסבירא ליה לר' יוחנ' שאין הל' כמותו בהתחלה, דדווק' אם התחילו מקודם לכן אין מפסיקין, אבל להתחיל לכתחי' אסור, שאם היה סובר ר' יוח' כמותו שגם להתחיל מותר מה לו לפסוק הלכ' כמותו בהפסקה, השתא להתחיל מותר כל שכן שאינו מפסיק, אלא ש"מ דווקא בהפסקה פסק הל' כר' יוסי אבל בהתחלה לא. תניא, מפסיקין לשבתות דברי ר' יהוד', ר' יוסי או' אין מפסיקין, ומעשה ברבן שמע' בן גמליאל ור' יהודא ור' יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהן היום, אמ' לו רשב"ג לר' יוסי בר' רצונך נפסוק ונחוש לדברי יהודה חבירינו, אמ' לו בכל יום אתה מחבב דבריי בפני יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי יהודה בפניי, הגם לכבוש את המלכה עמי בבית, לא נפסוק, שמא יראו התלמידי' ויקבעו הל' לדורות. לא זזו משם עד שקבעו הל' כר' יוסי.
אמר רב יהודה אמ' שמואל אין הל' לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא פורס מפה ומקדש. פי' אין הל' כר' יהוד' דאמ' מפסיק' דהיינו בברכת המזון כדי להפריש סעודת חול לסעודת שבת, ולא יראה כי הוא גומר סעודת חול, אין הל' כמותו בזה שאינו צריך להפסיק בברכת המזון. ואין הל' כר' יוסי, שמתיר לגמור סעודתו קודם שיקדש, שאסור לוכל בלא קידוש משעה שקדש היום, אלא פורס מפה כדי שיהא להם סימן שאסור' עוד לוכל בלא קידוש כיון שקדש היום, ומקדש וגומר סעודתו ואין צריך להפסיק בברכת המזון. וכתב רבינו יצחק זצ"ל פורס מפה ומקדש ואחר כך שרי המוציא וגמר לסעודתיה ומברך ברכת המזון. וכך כתב גם בעל הלכות גדולות, אלא פורס מפה ומקדש, ואע"ג דלא בריך ברכת המזון ולבתר דמקדש שרי המוציא וגמר סעודתיה ומברך ברכת המזון. ואינו נראה לי, דכיון דלא מצריך שמואל להפסיק ולברך ברכת המזון אלא מקדש וגומר סעודתו, אמאי שרי המוציא, בלא המוציא גומר סעודתו, שלא הצריכו לברך ברכת המוציא אלא היכא דבריך ברכת המזון על מה שאכל, כדתניא לקמן [ק"ב ע"א] כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה, אבל הכא שאינו צריך לברך ברכת המזון למפרע אינו צריך לברך המוציא לכתחילה.
<h2>דף ק:</h2>
רבה בר הונא איקלע לבי ריש גלותא פריס מפה וקדיש. ואע"ג דפסק ר' יוח' הלכה כר' יוסי בערבי שבתות ובערבי ימים טובים לעניין הפסקה, וקיימלן דכל היכא דפליגי שמואל ור' יוח' הלכה כר' יוח', הכא הלכה כשמואל דהא תניא כוותיה, ורבה בר הונא נמי עבד עובדא בי ריש גלותא כוותיה.
תניא נמי הכי, ושוין שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. פי' ואע"ג דקאמ' ר' יוסי אוכל והולך עד שתחשך, ואע"ג דאמרי' נמי אין מפסיקין, הני מילי היכא דאתחיל מקמי דקדיש יומא, אבל לאחר שקדש היום אין מביאין שולחן לוכל אלא אם כן קידש תחילה, שאסור לוכל בלא קידוש. ואם הביא שולחנו מקודם לכן וקדש עליו היום מה יעשה, פורס מפה ומקדש. ואין הסיפא עונה על ושוין, אלא דברי התנא הם, שאמ' אם הביא שולחן מקודם לכן וקדש עליו היום פורס מפה ומקדש, דסבירא ליה כשמואל, וזו הברייתא ראה שמואל ואמ' אין הל' לא כר' יהודה ולא כר' יוסי.
אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת, אמ' רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו. פי' כשהולכין לבתיהם ורוצין לשתות צריך לברך בורא פרי הגפן, ולא יסמכו על הברכה שעשו על היין בבית הכנסת, דשינוי מקום צריך לברך. ושמואל אמ' אף ידי קידוש נמי לא יצאו. ורב למה לי לקדושי בביתא, לאפוקי בניו ובני ביתו, ושמואל למה לי קדושי בבי כנישתא, לאפוקי אורחין ידי חובתן דאכלי בבי כנישתא. ואע"ג דאמ' במגילה [כ"ח ע"א] בתי כנסיות אין אוכלין בהן ואין שותין בהן, הני מילי לאנשי מתא אבל האורחין מותרין הן, שכל עיקר עשייתן על דעת שיחנו שם האורחין העוברין ממקום למקום, וכן נמי חזן הכנסת כדאמ' בבית הכנסת שיש בו בית דירה לחזנין אע"פ שכל בני העיר אסורין הן מותרין, שעל דעת כן עשו מתחילה, והכי אמרי' בפרק בני העיר [כ"ח ע"ב] אין ניאותין בהן אמ' רב חסדא חכמ' ותלמידיהם מותרין, אמ' ר' יהושע בן לוי מאי בי רבנן ביתא דרבנ', אלמא בתר עיקר עשייתן מתחילה אזלינן. ואזדא שמואל לטעמ', דאמ' שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. פירש הטעם הלכות גדולות דכת' וקראת לשבת עונג, במקום שקראת לשבת שם תהא עונג. סבור מינה הני מילי מבית לבית, אבל ממקום למקום לא. פי' דווק' אם קידש בבית זה והלך לוכל בבית אחר אז מצריך שמואל קידוש, אבל ממקום למקום דהיינו בית לעלייה לא. אמ' להו רב חנן בר תחליפא זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל והיה נחית מביתא לארעא ומקדש. פי' קידש באיגרא ואיעקרא ליה שרגא וירד לוכל בבית וקידש פעם אחרת. ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, דרב הונא קדיש ובעא למיטעם מידי ואתעקרא ליה שרגא ועיילו ליה מ(י)ניה לבי גננא דרבה בריה דהו(א)[ה] שרגא וקדיש וטעם מידי. ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה, דאמ' אביי כי הוינן בי מר כי הוה מקדש הוה אמ' לן טעימו מידי, דיל' אדעייליתו לבתייכו אתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו, ובקידושא דהכא לא נפקיתו שאין קידוש אלא במקום סעודה. וכן הלכ' שאין קידוש אלא במקום סעודה.
<h2>דף קא.</h2>
ור' יוחנן אמ' אף ידי יין נמי יצאו. פי' לעיל קאי אאותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת, דאמרי רב ושמואל דידי יין לא יצאו, ולא פליגי אלא בקידוש דסבירא להו שינוי מקום צריך לברך בורא פרי הגפן. ור' יוחנ' פליג עליהו ואמ' שאף ידי יין יצאו, ואין צריך לברך בבתיהן לא קידוש ולא פרי הגפן, אלא הם סומכין על ברכת היין שבכנסת ושותין בבתים בלא ברכה, דשינוי מקום אין צריך לברך בורא פרי הגפן. ואזדא ר' יוח' לטעמ', דאמ' רב חנא בר אמי אמ' ר' פדת אמ' ר' יוח' אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך בורא פרי הגפן. מיתיבי, שינוי יין אינו צריך לברך, שינוי מקום צריך לברך, תיובתא דר' יוח' תיובתא. וכיון דאיתותב ר' יוח' היל' כרב ושמואל, דשינוי מקום צריך לברך.
<h2>דף קא:</h2>
יתיב רב אידי בר אבין קמיה דרב חסד', ויתיב רב חסדא וקאמ' משמ' דרב הונא, האי דאמרת שינוי מקום צריך לברך הני מילי מבית לבית, אבל מפינה לפינה לא. פי' אם התחיל לשתות בזוית זו שלבית והלך לשתות בזוית אחרת באותו בית, אין זה שינוי מקום. אמ' ליה רב אידי בר אבין הכי תנינא לה במתנית' דבי רב הינק כוותך. הדר יתיב וקאמ' רב חסדא האי דאמרת שינוי מקום צריך לברך, לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אבל דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך, מאי טע' לקבעיה הדר. פי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן הן יין ופירות, ודברי' הטעונין ברכה לאחריהן במקומן הם ה' מיני תבואה שצריך לברך ברכת המזון במקום שאכל כדאמ' בברכות, הילכך אם התחיל לוכל פת במקום זה והלך לוכל במקום אחר אין צריך לעשות המוציא דלקבעיה הדר, שחייב לברך ברכת המזון במקומו הראשון, והילכך לא חשיב שינוי מקום. ורב ששת אמ' אחד זה ואחד זה צריך לברך. פי' בין דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון יין ופירות, ובין דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, אם שינה מקום צריך לברך. נמצאו עכשיו ג' חלוקות בדבר, דר' יוח' סבר אפי' יין אין צריך לברך וכל שכן פת, ורב חסדא סבר יין צריך לברך כדסברי רב ושמואל אבל פת לא, ורב ששת סבר אפי' פת צריך לברך. מיתיבי, בני חבורה שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן ולקראת כלה כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה, בד"א שהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. והא דקתני עקרו מכלל דבדברי' שטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסיק'. פי' דהוה ליה למיתני ויצאו, אמאי תני עקרו, אלא לומ' לך שעקרו ממקום קביעתן, אלמא בדברים שצריכין ברכה לאחריהן במקומן עסיקי'. וטע' שהניחו שם זקן או חולה, אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה, אלמא שינוי מקום צריך לברך אפילו בדברים שצריכין ברכה לאחריהן במקומ'. דהיינו פת שלה' מיני תבואה כדרב ששת, וקשיא לרב חסדא. ומהכא משמע דכיון שצריכין ברכה לכתחילה משום עקירת רגליהן צריכין נמי ברכה למפרע, ולא מצינו למימ' יברכו לכתחילה ויאכלו עד שיגמרו סעודתן ואחרי כן יברכו ברכת המזון ויפטרו ב' האכילות שעשו, אלא כל היכא דמיחייב ברכה לפניו מיחייב לברך על מה שאכל. ומיכן יש להוכיח דד' כוסות שלפסח שכיון שצריך בורא פרי הגפן על כל אחת ואחת, כמו כן צריך לברך על הגפן על כל כוס וכוס. וכן נמי כיון ששתה בתוך סעודתו, כיון שצריך לברך בורא פרי הגפן על כוס שלברכה צריך לברך על הגפן על היין ששתה בתוך סעודתו, ולא אמרי' יברך אחר כוס שלברכה על הגפן ויפטור כוס שלברכה ומה ששתה בתוך סעודתו, אלא צריך לברך על הגפן על היין שבתוך סעודתו קודם שיברך ברכת המזון, ועוד יברך על הגפן על כוס שלברכת המזון. וכך כתב גם המורה בפרדס שחיבר.
<h2>דף קב.</h2>
אמ' רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר' יהודה היא. פי' אמ' לך רב חסדא לא תקשה לי מיהא מתנית' דיחידאה היא ור' יהודה תני לה, אבל רבנן פליגי עליה ואמרי שאינן צריכין לחזור ולברך שאין שינוי מקום תועיל בפת. דתניא חבירים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לצאת לבית הכנסת או לבית המדרש, כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה, אמ' ר' יהודה בד"א שהניחו שם מקצת חבירים, אבל לא הניחו שם מקצת חבירים כשהן יוצאין טעוני' ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. פי' וקסבר רב חסד' דר' יהוד' פליג אתנא קמא, ואיהו מפלג בין הניחו ללא הניחו, אבל תנא קמא סבר אע"ג דלא הניחו שם זקן או חולה אין צריכין לברך, שאין שינוי מקום מועיל בדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן דלקבעיה הדר, ורב ששת סבר כל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמה לא בא אלא לפרש דברי חכמים. והיל' כרב ששת, דתניא כוותיה ושינויא דרב חסדא שינויא בעלמ' היא ולא סמכינ' עלה, דכיון דאמ' ר' יהוד' בד"א לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמ', וברייתא קמייתא תני סתם בד"א ולא תני לה בשם ר' יהודה, ש"מ דרבנ' נמי הכי סבירא להו דשינוי מקום צריך לברך אפי' בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן, ודווקא כשיצאו לילך לבית הכנסת דאיכא שינוי מקום אז כשחזרו טעונין ברכה לפניהן, אבל אם היו אוכלין וראו שהגיעה שעת [תפילה] וקמו להתפלל וחזרו לסעודתן אין צריך לברך המוציא, דתפילה לא הויא הפסקה כיון שאין שם שינוי מקום. תניא כוותיה דר' יוחנ', חבירים שהיו מסובין לשתות יין ויצאו וחזרו אין צריכין לברך. ואע"ג דתניא כוותיה לית היל' כוותיה, דהא איתוקם בתיובת' ממתנית' קמייתא וליתה להא דהא כולהו אמוראי פליגי עליה.
ת"ר, בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום מביאין כוס ראשון ואומ' עליו קידוש היום, והשיני אומ' עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומ' אוכלין והולכין עד שתחשך. גמרו, כוס ראשון אומ' עליו ברכת המזון והשיני אומ' עליו קידוש היום. פי' ר' יהוד' לטעמ' דאמ' מפסיקין בברכת המזון כדי להפריש בין סעודת חול לסעודת שבת, אבל מיהו כיון שקדש היום אסור לטעום כלום, הילכך תחילה מקדש ואחרי כן עושה ברכת המזון, ור' יוסי לטע' דאמ' אין מפסיקין בברכת המזון אלא גומר סעודתו ומתיר לוכל ולשתות בלא קידוש, הילכך אחר שגמר סעודתו מברך תחילה על כוס שלברכת המזון ואחר כך מקדש. וכבר שמואל דחה דבריהם ואמ' אין הלכ' כר' יהוד' דאמ' להפסיק בברכת המזון, ולא כר' יוסי שהיה מתיר לוכל בלא קידוש, אלא פורש מפה ומקדש וחוזר וגומר סעודתו. וכוס שלקידוש כיון שהוא מצוה צריכה ברכה בורא פרי הגפן, וממילא כיון שנתחייב לברך על זה לפניו מברך על היין ששתה בתוך סעודתו על הגפן, כדאוכחית לעיל דכל שצריך ברכה לפניו צריך למפרע ברכה לאחריו. וכתב רבינו יצחק זצ"ל הא מתנית' כבר אידחיא לה, דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי, אלא פורס מפה ומקדש. מיהו אע"ג דאידחיא לה גמרי' לה מינה, דהיכא דגמור סעודתיהו מקמי דקדיש יומא ואדמשו ידייהו קדיש יומא מקדמינן ומברכי' ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומ' קידוש היום על כוס שיני כדר' יוסי דאמ' גמרו, כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשיני אומ' עליו קידוש היום. ואינו נראה לי, דר' יוסי דאמ' גומר סעודתו ומתיר לוכל ולשתות בלא קידוש הוא שאומר מברך תחילה ברכת המזון קודם קידוש, אבל שמואל אמ' אין הלכה כר' יוסי שמתיר לשתות קודם קידוש, הילכך כיון שקדש היום חייב לקדש ואחר כך יברך ברכת המזון. — ואקשי', ואמאי נימרינהו לתרויהו אחד כסא, אמ' רב הונא בר יהודה אמ' רב ששת לפי שאין אומר' שתי קדושות על כוס אחד. מאי טע', אמ' רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ולא יהא יום טוב אחר השבת, דאביי אמ' יקזנ"ה ורבא אמ' יקנה"ז. ומהדר, קידושא והבדל' חדא מילתא היא, ברכת המזון וקידושא תרתי מילי נינהו.
<h2>דף קג.</h2>
גופא, יום טוב שחל להיות אחר השבת רב אמ' יקנ"ה, ושמואל אמ' ינה"ק, ורבנן אמרי קינ"ה, מר בריה דרבנא אמ' נקי"ה, מרינא משמיה דר' יהושע בן לוי אמ' נהי"ק. שלח ליה אבא אבוה דשמואל לר' ילמדינו רבינו סדר הבדלות היאך, שלח לו כך אמ' ר' ישמעאל ביר' יוסי שאמ' משום אביו שאמ' משום ר' יהושע בן חנניה. אמ' ר' חנניה משל דר' יהושע בן חנניה למה הדבר דומה, למלך יוצא ואיפרכוס נכנס תחילה מלוין את המלך ואחר כך יוצאין לקראת איפרכוס. וקשיא לי, והא בהא מילתא איפליגו ביה שמי ובית הלל בפרק אילו דברים [ברכות נ"א ע"ב], שבית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום, והיכי אמרי רבנ' ומר בריה דרבנא דמברך קידוש ברישא והדר יין כבית שמי. מאי הוי עלה, אביי אמ' יקזנ"ה ורבא אמ' יקנה"ז. ומסיק תלמודא והיל' כרבא. ואע"ג דקיימלן בכל דוכתא הל' כרבא בר מיע"ל קג"ם, אצטריך הכא למיפסק הל' כרבא משום דלאו אביי לחוד פליגי עליה אלא טובא פליגי עליה, ובשמים ליכא ביום טוב שחל להיות אחר השבת, מפני שלא אבדה נפש יתירה שלשבת שהוא שמח בשמחת יום טוב, ובמוצאי יום טוב לחול ליכא בשמים שאין לו נפש יתירה ביום טוב כל כך כשבת, שהרי טורח בצורך אוכל נפש. רב (יהודה) הונא בר יהוד' איקלע לבי רבא, אייתו לקמיה מאור ובשמים. פתח רבא ובריך אבשמים ברישא והדר בריך אמאור, אמ' ליה והא בין בית הלל ובין בית שמי לא פליגי דמאור ואחר כך בשמים, דתנן בית שמי אומ' נר מזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומ' נר ובשמים מזון והבדלה. פי' מתניתא מיירא במי שאין לו אלא כוס אחד, דתניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומ' הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. עני רבא בתרי' זו דברי ר' מאיר, אבל ר' יהודה או' לא נחלקו בית שמי ובית הלל על המזון שבתחילה ועל הבדלה שבסוף, על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים, שבית שמי אומ' מאור ואחר כך בשמים בית הלל אומ' בשמים ואחר כך מאור. אמ' ר' יוח' נהגו העם כבית הלל אליבא דר' יהודה.
רב יעקב בר אבה איקלע לבי רבא חזייה לרבה דבריך בורא פרי הגפן אכסא קמא ואכסא דברכתא, אמ' ליה למה ליה למר כולי האי, הא בריך ליה מר חדא זימנא. אמ' ליה כי הוינן בי ריש גלותא הכי הוה עבדינן, אמ' ליה ריש גלותא לא הוה ידעיתו אי משקה לכו כסא דברכתא אילא משקה לכו, הכא הא מנחא קמן ודעתן עילוה. ומיכן מוכיח שאין היין שבתוך המזון נפטר בברכה שלאחריו בברכת המזון, אלא צריך ברכה לעצמו, דאי ס"ד דנפטר בברכת המזון היכי סליק אדעתיה דרב יעקב למימר שיוכל לשתות בלא ברכה לפניו, אילו רוצה לוכל פת לאחר ברכת המזון כלום הוא יכול לוכל בלא ברכה לפניה, והם הכי נמי אם רוצה לשתות יין לא יוכל לשתות בלא ברכה, אלא לאו ש"מ מדסליק אדעתיה למישתי בלא ברכה לפניו ברכת המזון לא פטרה אלא פת וכל מיני מיכלא, אבל יין לא וצריך לברך אחריו על הגפן. אמ' ליה דעבדי כתלמידי דרב, דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא הוה קאי עליהו רב ייבא סבא, אמרו ליה הב ניבריך, הדר אמ' ליה הב נישתי אמ' להו הכי אמ' רב כיון דאמריתו הב ניבריך איתסר לכו למישתי. וכן הלכה.
<h2>דף קג:</h2>
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא, הוה קאי עליהו רב אחא בריה דרבא, אמימר בריך אכל כסא וכסא, מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא. רב אשי בריך אכסא קמא ותולא. אמ' להו רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעביד, אמימר אמ' אנא נמלך אנא, מר זוטרא אמ' אנא דעבדי כתלמידי דרב, רב אשי אמ' לית היל' כתלמידי דרב דהא יום טוב שחל להיות אחר השבת אמ' רב יקנ"ה. פי' הנה עכשיו שעושין קידוש והבדלה ואינו מברך עוד בורא פרי הגפן, אלמא ברכה לא מפסקא, וכל שכן הב ניבריך. ולא היא, הכא. גבי ברכת המזון. תרי כסי ועקר ליה דעתיה ממשתיא, התם חד כסא לא עקר דעתיה ממשתיא כולהי חדא ברכתא אריכתא נינהו. והילכ' כמר זוטרא ובנמלך כאמימר. וכי בעא לאבדולי. פי' לעיל קאי אדרב יעקב דאיקלע לבי רבא כי בעא רבא לאבדולי. קם שמעא וקמדליק אבוקה משרגא, אמ' ליה למה ליה למר כולי האי, ניבריך מר אשרגא, אמ' ליה שמעא אדעתא דנפשיה עביד, אמ' ליה אי לאו דשמיע לי מיניה דמר שמעא מי הוה עביד, אמ' ליה ולא סבר ליה למר להא דרב יהודה אמ' רב דאמ' אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, פתח ואמ' המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אמ' ליה למה ליה למר כולי האי, והאמ' רב יהודה אמ' שמואל המבדיל בין קודש לחול זו היא הבדלתו שלר' יהוד' הנשיא. אמ' ליה אנא כי הא סבירא לי, דאמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע. אמ' ליה והא מר לא שלש אמ' ולא שבע אמ', אמ' ליה בין יום השביעי לששת ימי המעשה מעין חתימה היא, דאמ' רב יהוד' אמ' שמואל כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן, ופומבדיתאי אמרי מעין פתיחתן, מאי ביניהו איכא ביניהו יום טוב שחל להיות אחר שבת דבעי למיחתם בין קודש לקודש, מאן דאמ' מעין חתימתן סמוך לחתימתן בעי למימ' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ומאן דאמ' מעין פתיחתן סמוך לחתימתן לא בעי למימ' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב. וקיימלן כשמואל דאמ' מעין חתימתן סמוך לחתימתן, ואמרי' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב. ומאי דאמרי' בין יום השביעי לששת ימי המעשה טעות היא, דלא צריך, דמעין פתיחתה הוא, וכן מאי דאמרי ויום השביעי מששת ימי המעשה קידשת והיבדלת את עמך ישראל בקדושתך טעות הוא, ואין לומר אלא כך המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, ברוך אתה י"י המבדיל בין קדש לקדש. והוי בין קדושת שבת לקדושת יום טוב במקום בין יום השביעי לששת ימי המעשה דכל ימות השנה.
<h2>דף קד.</h2>
גופה, אמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע. מיתיבי, אומ' הבדלות במוצאי שבתות, ובמוצאי ימים טובים, ובמוצאי יום הכיפורים, ובמוצאי יום טוב לחולו שלמועד ובמוצאי שבת לחולו שלמועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל לא ממוצאי יום טוב לשבת. הרגיל אומרו הרבה, ושאינו רגיל אומרה אחת. תנאי היא ונהגו העם לומר שלש. וקיימלן כי האי מנהגא.
<h2>דף קד:</h2>
תניא, כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך, חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע שיש מהן פותח בברוך ואינו חותם בברוך. והיינו ברכת הפירות וברכת המצות. ויש מהן חותם בהן בברוך ואינו פותח בברוך. דהיינו ברכה הסמוכה לחבירתה. הטוב והמטיב פותח בה בברוך. אע"ג דהיא סמוכה לחבירתה לברכות שבברכת המזון, אפי' הכי פותח בה בברוך, משום דברכה באנפי נפשה איתקן משום הרוגי ביתר, וכולה היא הודאה כברכת הפירות והמצות ואין בה חתימה.
<h2>דף קה.</h2>
רב חיננא בר שלמיה תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, הוה קאי עליהו רב המנונא, אמרו ליה פוק חזי אי קדיש יומא ניפסוק וניקבעיה לשבתא. פי' נפסיק בברכת המזון כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת ונקבע הסעודה לשם שבת. אמ' להו לא צריכיתו שבתא היא דקבעה לנפשה, הכי אמ' רב כשם שקובעת למעשר כך קובעת לקידוש. פי' השבת מעצמה היא חשובה וקובעת הסעודה לעצמה ומבדלת מסעודת חול, שכשם שהיא קובעת למעשר שאפי' אכילת עריי דשבת חשובה כאכילת קבע, כדאמ' במסכת ביצה [ל"ד ע"א] ואסור לוכל בשבת בלא מעשר, כך קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש, אלמא משחשיכה היא חשובה שבת מאיליה ודיי לכם בפריסת מפה ומקדש. סבור מינ' כשם שקובעת לקידוש כך קובעת להבדלה. פי' אם היה אוכל בשבת ונמשכה סעודתו עד שחשיכה אסור לו לוכל עד שיבדיל, ומבדיל ואחר כך גומר סעודתו. אמ' להו רב עמרם הכי אמ' רב להבדלה אינה קובעת. אלא גומר סעודתו ואחר כך מבדיל. והני מילי דלא מפסקי כי אכלי ואתו מעיקרא, אבל אתחולי לא מתחלי, והני מילי כי לא מפסקי לאכילה, אבל לשתייה פסקי. שאסור לשתות יין קודם הבדלה ואע"פ שנמשכה סעודתו. ולא אמרן אלא חמרא, אבל מיא ושיכרא לית לן בה. ופליגא דרב הונא, דרב הונא חזייה לההוא גברא דקא שתי מיא מקמי הבדלה, אמ' לא מסתפי ההוא גברא מאסכרה, דתנא משמיה דר' יעקב הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה. רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא. וקיימלן כוותייהו, והיל' כרב דאמ' להבדלה אינה קובעת, ולית היל' כשמואל דאמ' כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה. ובעל הלכות גדולות פסק כשמואל, ואינו נראה לי, דהא קיימלן היל' כרב באיסורי. ורבינו יצחק פאסי פסק הל' כרב.
בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש וילך כל היום כולו. אמ' ליה מדקאמ' בני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, הכא נמי מי שלא קידש בערב מקדש והולך כל היום כולו. איתיביה כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד לילה. פי' שישמור היין והמגדים למחר ואל יאכלם בלילה. ואם אין לו אלא כוס אחד, קידוש לילה קודם לכבוד יום וכבוד לילה, ואמאי נישבקיה למחר וניעביד ביה תרתי, אמ' ליה חביבה מצוה בשעתה. והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואחר כך אומ' הבדלה, ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו, ולא אמרי' חביבה מצוה בשעתה.
<h2>דף קה:</h2>
אמ' ליה כך מורן בבי מדרשא שאני עילוי יומא מאפוקי יומא, עילוי יומא מחבבינן ליה אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי על' כטונא. פי' הקידוש אנו מחבבין ומקדשין מיד ולא נשמרנו עד למחר, והוא הדין נמי שאם אין לו אלא כוס אחד לקידוש לא אמרי' מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו כדאמ' בהבדלה שאם נאחר ההבדלה טוב הוא שלא יראה עלינו כמשוי, אבל לאחר הקידוש אינו טוב. שמעת מינה מהא מתניתא תמני. פי' מיהא דתנא ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון, ש"מ המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס, וש"מ ברכה טעונה כוס, וש"מ כוס שלברכה צריך שיעור. פי' דאילא צריך שיעור ליחלקיה תרי. וש"מ טעם מבדיל. פי' טעם מבדיל ואע"פ שאינו דחוק שיש לו יין הרבה, אם טעם לא הפסיד ההבדלה בכך, דאי אמרת בשלמא טעם מבדיל משום הכי שרינן ליה לוכל לכתחילה ולהבדיל בסוף, אלא אי אמרת בעלמ' טעם אינו מבדיל היכי שרינן ליה הכא לכתחילה למיכל, אטו משום דברכת המזון טעונה כוס דחינן למצוה דהבדלה, אלא לאו ש"מ טעם מבדיל. וש"מ המברך צריך שיטעום. פי' דאילא ליבריך עליה תרי זימני. וש"מ טעמו פגמו, וש"מ אומ' שתי קדושות על כוס אחד בשעת הדחק, וש"מ ר' יהוד' הוא ואליבא דבית שמי. דאמרי מאור ואחר כך בשמים. ולית הילכת' כוות' אלא כבית הלל דאמרי בשמים ואחר כך מאור.
<h2>דף קו.</h2>
רב יעקב בר אידי קפיד אכסא פגימא. פי' דקפיד היכא דאית ליה אחרינא משמ', אבל היכא דלית ליה אחרינא מברכין עליו ומקדשין עליו ואע"פ שהוא פגום.
ת"ר, זכור את יום השבת לקדשו, זוכריהו על היין בכניסתו. אין לי אלא ביום בלילה מניין ת"ל את יום. האי תנא מהדר אלילא ונסיב ליה קרא דיממא, ועוד עיקר קידושא בלילה הוא, אלא הכי קאמ' זכור את יום השבת לקדשו זוכריהו על היין בכניסתו. פי' בלילה שהיא עת קדושתו. ואין לי אלא בלילה. מדכת' לקדשו. ביום מניין, ת"ל זכור את יום. ביום מאי אמ' רב יהודה בורא פרי הגפן. פי' שאסור לטעום בשבת כלום קודם שבירך בורא פרי הגפן, ומשום הכי קרי ליה קידוש שקבעו חכמ' ביום השבת ברכת היין תחילה שיראה כי הוא קובע סעודתו על היין, כדתנן בכיצד מברכין שבשבתות וימים טובים אדם קובע סעודתו על היין.
רב אשי איקלע למחוזא, אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבא. משום דזוטר קרו ליה רבא דרך כבוד, כמו שאומ' לסומא סגי נהור. אמ' מאי ניהו קידושא רבא. ממה נפשך, בורא פרי הגפן בענן למימ' ברישא אמ' בורא פרי הגפן ואגיד ביה. חזייה לההוא סבא דגחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו. עין בערך ע"א בספר המכריע. — אמרי בני ר' חייא מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה, עד כמה, אמ' ר' (חיוא) [זירא] עד רביעי בשבת, כי הא דיתיב ר' זירא קמיה דרבסי ויתיב וקאמ' לעיניין גיטין חדא בשבא ותרי ותלתא בתר שבא, ארבעה חמשה ומעלי קמי שבתא. פי' הנותן גט לאשתו על מנת שתתני לי מאתים זוז קודם השבת או לאחר השבת. אמ' ר' יעקב אבל לא על האור, וכן תני שילה מרי אבל לא על האור. פי' אם לא בירך על האור במוצאי שבת שוב אינו מברך עליו.
<h2>דף קו:</h2>
אמר רב ברונא אמ' רב נטל ידיו לא יקדש. אמ' רב לא יקדש הוא אלא אחר והוא ישמור ידיו, דקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהסח הדעת, ובעי נטילה אחרת בתר קידושא. וכן אמ' רב אדא בר אהבה אמ' רב נטל ידיו לא יקדש. אמ' להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן לשמעתתיה, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, אימת דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא, ואימת דחביב' ליה חמרא מקדש אחמרא. פי' אימת דהוות חביבה ליה ריפתא שהיה רעב מקד' אריפתא, אלמא לא בעי נטילה אחריתי אלא משי ידיה מעיקרא מקדש ואכיל נהמא דקידושא, ולא הוי קידושא הפסקה.
אמ' רב יהודה אמ' שמואל טעם אינו מקדש טעם אינו מבדיל, ורבא אמ' רב נחמן אמ' שמואל טעם מקדש טעם מבדיל. אמ' רבא היל' טעם מקדש טעם מבדיל. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו, ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה. פי' עד שלישי בשבת כדאמ'. אמרי ליה מר ינקא ומר קשישא בני רב חסדא לרב אשי, זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין ולא הוה לן חמרא, ומייתו ליה שכרא ולא אבדיל ובת טות, למחר טרחינן ואייתינן ליה חמרא ואבדיל וטעם מידי, לשנה איקלע להתם לא הוה לן חמרא אייתינן ליה שיכרא אמ' חמר מדינה הוא ואבדיל.
<h2>דף קז.</h2>
תנו רבנ', אין מקדשין אלא על היין [ואין מברכין אלא על היין], אטו אשכרא ואמיא לא מברכי' עליהו שהכל נהיה בדברו, אמ' אביי הכי קאמ', אין אומ' הבא כוס שלברכה אלא על היין, ולא אמרן אלא דלא קבע סעודתיה עליה אבל קבע סעודתיה עליה לית לן בה. — אמ' רב הונא וכן תני גידול דמן נרש, המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. ומיכן מוכיח שמלא לוגמיו הוא פחות מרביעית, שכל שיעור הכוס אינו אלא רביעית, והכי מוכח בפירוש ביום הכיפורים [יומא פ' ע"א]. וכתב רבינו שמואל זצ"ל הני מילי דלא טעם אחד מכל המסובין, אבל טעם אחד מהן יצאו כולן ידי חובתן אע"פ שלא טעמו, והכי מוכח בפרק בכל מערבין.
<h2>דף קז:</h2>
פיס'. סמוך למנחה לא יאכל עד שתחשך. אמ' רבסי אבל מטבל הוא במיני תרוגימא. פי' פירות וקטניות. ר' יצחק מטבל בירקי. תניא נמי הכי השמש מטבל בבני מעים ונותן לפני האורחין. רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא, אמ' כי היכי דניגרריה לליבאי, ויאכל המצה לתיאבון.
<h2>דף קח.</h2>
רב ששת הוה יתיב בתענית במעלי יומא דפסחא, משום דהוה אסתניס ואי הוה טעים מידי בצפרא לא הוה מהני ליה לאורתא. גרסי' בירושלמי [ה"א] דיל' בכור הוה, ומסיק לא אסתנס הוה. ומוכיח משם שהבכורות נוהגין להתענות ערב הפסח, וכן נוהגין עכשיו בכל קהילות שבמערב.
פיס'. אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. איתמר מצה צריכה הסיבה. שהיא זכר לגאולה, כדתנן מצה על שם שנגאלו. מרור אין צריך הסיבה. יין איתמר משמיה דרב צריך הסיבה, ואיתמ' משמיה דרב נחמן אין צריך הסיבה, ולא פליגי הא בתרי כסי קמאי הא בתרי כסי בתראי. אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא קמאי בעו הסיבה דהשתא הוא דקא מתחלא חירות, תרתי [בתראי] לא בעו הסיבה, דמאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא אדרבא תרתי בתראי בעו הסיבה דהשתא הוא דהוינן בני חורין, קמאי לא בעו הסיבה דאכתי עבדים קאמרי', השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו בעו הסיבה. פרקדן לאו שמיה הסיבה, הסיבת ימין לאו שמה הסיבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. אשה אצל בעלה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו צריך הסיבה. תלמיד אצל רבו מאי, ת"ש דאמר אביי כי הוינן בי מר הוה זגינן אבורכי דהדדי, כי אתאן לבי רב יוסף אמ' לן לא צריכיתו מורא רבך כמורא שמים. מיתבי, עם הכל אדם מיסב ואפי' תלמיד בפני רבו. כי תניא ההיא בשוליא דנגרי. פי' תלמיד שלנגר המלמדו אומנות. איבעיא להו שמש מאי, ת"ש דאמ' ר' יהוש' בן לוי שמש שאכל כזית כשהוא מיסב יצא מיסב אין לא מיסב לא ש"מ.
<h2>דף קח:</h2>
ואמ' ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס. פי' כך נגאלו הנשים משעבוד מצרים כמו האנשים, ולא אמרי' כמצות עשה שהזמן גרמא הוא. אמ' רב יהודה אמ' שמואל ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. פי' כוס יפה יקרא כוס שלברכת המזון, מפני שצריך הדחה ושטיפה. ושיעור כוס שלברכת המזון הוא רובע רביעית לוג יין שכשתמזגנו על חד תלת מיא יעמוד על רביעית לוג, וכן צריך לכל כוס וכוס מאילו ד' כוסות. שתאן חי יצא, שתאן בבת אחת יצא, השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא. שתאן חי יצא, אמ' רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, שלא שתה כדרך בני חורין אלא כדרך שכרות. שתאן בבת אחת יצא, אמ' רבא ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא. השקה מהן לבניו ובני ביתו יצא, אמ' רב נחמן והוא דשתו רובא דכסא. פי' אם היה מצומצמת ברביעית.
ת"ר, ארבעה כוסות הללו הכל חייבין בהן אחד אנשים ואחד נשים ואחד התינוקות, אמ' ר' יהודה וכי מה תעלה יש לתינוקות ביין אלא מחלקין להן קליות ואגוזים כדי שישאלו, אמרו עליו על ר' טרפון שהיה מחלק לתינוקות קליות ואגוזים שלא יישנו. תניא ר' אליעזר אומ' חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא ישנו. פי' ממהרין לוכל. אמרו עליו על ר' עקיבה מימיו לא אמ' הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים, ערבי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו וערבי יום הכיפורים כדי שיאכילו את בניהם. ת"ר חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנ' ושמחת בחגך אתה וביתך, במה משמחן ביין. ר' יהודה אומ' אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים [בראוי] להם ביין ונשים בראוי להן במאי, אמ' רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא ר' יהודה אומ' בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנ' וזבחת שלמי' ואכלת שם ושמחת, ועכשיו אין שמחה אלא ביין, שנ' ויין ישמח לבב אנוש.
<h2>דף קט:</h2>
פיס'. לא יפחתו לו מארבע כוסות שליין ואפי' מן התמחוי. פי' לא מיבעיא עני המתפרנס מן הקופה שנותני' לו כדי סיפוקו שלכל השבוע בבת אחת, אלא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה שגובין בכל יום ויום מבעלי בתים מיני מזונות בתמחוי, שהיא קערה גדולה, ומחלקין ממנו לעניים הפחותין מזון ב' סעודות בכל יום, עכשיו נותנין להם ד' כוסות יין. והיכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה, דתניא לא יאכל תרי ולא ישתה תרי. פי' מפני שהמזיקין ממונין על הזוגות שאז הן שולטין עליו. אמ' רב נחמן בר יצחק ליל שימורים הוא, לילה המשומר מן המזיקין, רב אמ' כוס שלברכה מצטרף לטובה ואין מצטרף לרעה.
רבינא אמ' כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה. ממילא, דכל חד וחד צריך ברכה בורא פרי הגפן ולא נפיק חד מברכתא דחבריה, וכיון דצריך כל חד בורא פרי הגפן ממילא צריך על הגפן לאחריו כל חד וחד, כדאמרן לעיל דכל שצריך ברכה לפניו צריך ברכה לאחריו.
<h2>דף קיב.</h2>
פיס'. ואפילו מן התמחוי, פשי', לא צריכ' לר' עקיבה דאמ' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הכא משום ניסא מודה. תנא דבי אליהו אע"פ שאמ' ר' עקיבה עשה שבתך ואל תצטרך לבריות אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו, מאי ניהו אמ' רב ספרא כסא דהרסנא, כדתנן ר' יהודה בן תימא אומ' הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.
<h2>דף קיד.</h2>
מתני'. מזגו לו כוס ראשון, בית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין. ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום. הביאו לפניו, מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת [ושני תבשילין], אע"פ שאין חרוסת מצוה. ר' אלעזר בר צדוק אומ' מצוה. ובמקדש מביאין לפניו גופו שלפסח.
ת"ר, אילו דבר' שבין בית שמי ובית הלל בסעודה, בית שמי אומ' מברך על היום ואחר כך מברך על היין, שהיום גורם ליין שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא. פי' טעם אחר כבר קדש היום ועדיין לא בא יין לפניו, הילכך במה שבא עליו תחילה נתחייב תחילה. ובית הלל אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום, שהיין גורם לקידוש שתיאמר. פי' שאם אין לו יין או פת למזון דחביבא ליה ריפתא, כגון בלילי יום הכיפורים שאסור לוכל, אין מקדשין בסעודה אלא בתפילה, וכן מי שאין לו לא יין ולא פת אינו מקדש בלילי שבת, שאין קידוש אלא במקום סעודה. ד"א, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. והל' כבית הלל.
פיס'. הביאו לפניו מטבל בחזרת. פי' לאחר שעשה קידוש הביאו לפניו ירקות ומברך עליהן בורא פרי האדמה ומטבל, כדרך אוכלי ירקות שאוכלין על ידי טיבול. והאי דקתני בחזרת רבותא נקט, שאם אין לו ירק אחר כי אם חזרת אע"פ שעתיד לברך עליו על אכילת מרור מקדים ומברך עליו בורא פרי האדמה ומטבל ואוכלין, וזהו עד שמגיע לפרפרת הפת כלומ' מטבל עליו עכשיו ומברך עליו בורא פרי האדמה קודם שיגיע לאותה חזרת שהיא פרפרת הפת שהיא נאכלת אחר הפת, כדקתני לקמן בסיפא הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוס' ועל המצה הוא מברך המוציא ואכיל' מצה, ועל חזרת הוא מברך על אכילת מרור, ואותו יקרא פרפרת הפת, שכל מיני סעודה הבאין אחר הפת יקראו פרפרת הפת, כדתנן בברכות בירך על הפת פטר את הפרפרת, שהפת פוטרת כל מיני מאכל. וטיבול ראשון כדי שיראו תינוקות וישאלו לפי שאין בני אדם רגילין לוכל ירק קודם גמר סעודה.
<h2>דף קיד:</h2>
אמ' ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כוונה, דאי ס"ד אין צריכות כוונה למה לי למיהדר ולטבל בחזרת, והא טיבל בה חדא זימנא. פי' מפני שהטיבול הראשון לא היה לשם מרור אלא לשם אכילת ירק בעלמ', שהרי בירך עליו בורא פרי האדמה, לא יצא ידי מצות מרור, ומשום הכי חוזר ומברך עליו על אכילת מרור. ומאי קושיא, ודיל' הקמ"ל דבענן תרי טיבולי כי היכי דנהוי היכירא לתינוקות, אם כן נישמעי' שאר ירקי, אי אשמעי' שאר ירקי הוה אמינא שאר ירקי הוא דבענן תרי טיבולי אבל מרור לחודיה לא, קמ"ל. ועוד תניא אכלן דמאי יצא, אכלן חצאין יצא, אכלן בלא מתכוין יצא, ובלבד שלא ישהא בין אכילה לאכילה יותר מכדי אכילת פרס. פי' אתרי טיבולי דחזרת דמתני' קאי, אלמא תני אכלן בלא מתכוין יצא, וקשיא לריש לקיש. ומהדר, תנאי היא, דתניא ר' יוסי אומ' אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, ודיל' קסבר ר' יוסי בענן תרי טיבולי, אם כן מאי מצוה. פי' מדקאמ' מצוה משמע שלא קיים המצוה בפעם ראשונה ומקיימה עכשיו. ובראש השנה נמי בפרק ראוהו בית דין פליגי בה תנאי (היא) ואמוראי אם מצות צריכות כוונה אילא, וסוגיא דשמעת' סלק התם דמצות צריכות כוונה. מאי שני תבשילין, אמ' רב הונא סילקא וארוזא. רבא מהדר אסילק' וארוזא, הואיל דנפק מפומיה דרב הונא. אמ' רב אשי ש"מ ליתה לדר' יוח' בן נורי, דתניא ר' יוח' בן נורי אומ' אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. חזקיה אמ' אפי' דג וביצה, רב יוסף אמ' צריך שני מיני בשר אחד זיכר לפסח ואחד זיכר לחגיגה. פשיט', היכא דאיכא תרי מיני ירק מבר' ברישא פרי האדמה ואכיל, וכי מטי למרור מברך לוכל מרור ואכיל, היכא דליכא אלא מרור מאי, אמ' רב הונא אמ' רב מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עילויה לוכל מרור ואכיל.
<h2>דף קטו.</h2>
מתקיף רב חסדא לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו, אלא אמ' רב חסדא מברך עילויה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה. ופסיק תלמוד' כרב חסדא. רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא. אמ' רבינא אמ' לי רב משרשיא בריה דרב חנן הכי אמ' הלל משמ' דגמר', לא ניכול איניש מצה ומרור בהדי הדדי, דסבירא ליה מצה בזמן הזה דאוריית' ומרור דרבנ'. כדבענן למימר לקמן [ק"כ ע"א]. ואתי מרור דרבנ' ומבטל לה למצה דאוריית'. ואפי' למאן דאמ' מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאוריית' ודאוריית' דרבנן ודרבנן, אבל דאוריית' ודרבנן אתיא דרבנן ומבטלא דאוריית'. ומאן תנא דאמ' אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא, דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משו' שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. אמ' ר' יוח' חלוקין עליו חביריו על הלל, דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת כדרך שהלל אוכלן, ואם לא כרכן לא יצא, ת"ל יאכלהו אפי' זה בעצמו וזה בעצמו, והשתא דלא איתמר היל' לא כהלל ולא כרבנן מברך אמצה לחודה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי ואכיל בלא ברכה זיכר למקדש כהלל. אמ' ר' אלעזר אמ' ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. מפני שהידים עסקניות הן. וקיימלן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה.
<h2>דף קטו:</h2>
אדבריה רב חסד' לרבנא עוקבא ודרש הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול בטיבול שיני, והא משא ליה חדא זמנא, אמרי כיון דבעי למימר אגדה והלילא אסוחי אסח דעתיה ונגע במידי דמיטנף. אמ' רב אשי מצה לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומ' הגדה. רב כהנא אמ' כולהו נמי לפני מי שאו' הגדה והיל' כרב כהנא. ולמה עוקרין את השולחן, אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכיר תינוק וישאל. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא דקא מגבהי פתירא, אמ' להו מי אכלינן דעקריתו תכא מקמן אמ' ליה פטרתן מלומר מה נשתנה.
אמ' שמואל לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים, ד"א מה דרכו שלעני בפרוסה אף כאן בפרוסה. פירש המורה לברך על אכילת מצה בפרוסה, ושתי השלימות מייתינן משו' ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובוצע אחת מהשלימות. ואינו נראה לי, דהכי אמרי' בכיצד מברכין דפליגי אמוראי בפתיתין ושלימות, דחד אמ' אפתיתין מברכי' המוציא משום דמקרבא הנייתן, וחד אמ' אשלימין משו' כבוד. ואמרי' התם מתני' דמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה, ואמרי' התם הכל מודין בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע משום דכת' לחם עוני, אלמא במאי דפליגי כל ימות השנה בברכת המוציא מודין בפסח דבצעינן אפרוסה. ד"א מה דרכו שלעני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה. פי' אע"פ שהוכחתי לעיל בפרק ואילו עוברין [מ"ח ע"א] שהאשה יכולה לשהות כדי ללוש קבא מגלונאה ולערוך ולהסיק ולאופות ובעניין זה אינו בא לידי חימוץ, אפי' הכי מצוה מן המובחר שיסיק בעלה התנור, וכיון שהיא עורכת אופה מיד.
<h2>דף קטז.</h2>
פיס'. אע"פ שאין חרוסת מצוה. אי לאו מצוה משום מאי מייתו ליה, אמ' ר' אמי משום קפא. פי' שרף החזרת קשה הוא ויש בו ארס, אינמי רוח שורה על הידים ומזקת אם יאכלנו אדם בלא טיבול, כדאמ' בגמ'. קפא קפא דכירנא לך ולשב בנתך ולתמני כלתך. ר' אלעזר ביר' צדוק או' מצוה. מאי מצוה, ר' לוי אומ' זיכר לתפוח, ר' יוחנ' אמ' זיכר לטיט. אמ' אביי הילכך צריך לקיוהיה וצריך לסמוכיה, תניא כוותיה דר' יוח' תבלין זיכר לתבן, חרוסת זיכר לטיט.
מתני'. מזגו לו כוס שיני וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי. לפי דעתו שלבן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה. פי' וכן הבן שואל מפני שרואה שינוי שבכל לילי ימים טובים אנו מקדשין ואחר כך בוצעין ואוכלין, וכאן אחר שקידשנו טיבלנו בירק. ואין זה שינוי כל כך, שיש בני אדם שמטבלין בירק קודם סעודה כדי לפתח את בני מעיו, ואחר טיבול הירק אוכלין, וכאן מוזגין כוס שיני קודם שיבצע על המצה, מפני זה הוא שואל כאן מה זה שטובלין בירק לוכל ואין אנו אוכלין אלא עוד מוזגין כוס שיני, ואביו מלמדו למה אנו עושין שני טיבולין כדי שיראו התינוקות וישאלו כדי לקיים כי ישאלך בנך, והגדת לבנך. ומלמדו למה אנו אוכלין מצה ולמה אנו אוכלין צלי, והאי דתני כולו צלי, אוקימנה לעיל בפרק אילו דברים [ע' ע"א] אמ' רב חסדא זו דברי בן תימא דמקיש חגיגת י"ד לפסח, ומה פסח אינו נאכל אלא צלי אף חגיגת י"ד אינה נאכלת אלא צלי. אבל רבנן סברי חגיגת י"ד דינה כשלמים ונאכלת שלוק ומבושל. מתחיל לספר בגנותן שלישראל כדי להזכיר נפלאות הבורא שהפליא לעשות עמנו, ומסיים בשבח זהו מקצת הלל שאומ' קודם האכילה, שכיון שהזכרנו נפלאות הבורא יש עלינו לשבחו ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה כדי לספר חסדי השם אשר גמלנו.
ת"ר, חכם בנו שואלו, ואם לאו אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל, ואפי' שני תלמידי חכמ' בקיאין בהילכות הפסח שואלין זה לזה. מתחיל בגנות, מאי גנות, רב אמ' מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו במצרי', רבא אמ' עבדים היינו לפרעה. והשתא נהגינן כתרויהו.
מתני'. רבן גמליאל אומ' כל שלא אמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרורים. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מרורים על שם וימררו את חייהם. מצה על שם שנגאלו, שנ' ויאפו את הבצק וגו'. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנו חייב' להודות להלל לשבח לפאר ולרומם למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים האילו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה. פי' מצה על שם שנגאלו, זהו שאנו אומ' בהגדה מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בציקן שלאבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהן הקב"ה וגאלן, שנ' ויאפו את הבצק וגו'. ואי קשיא, היכי כת' כי לא חמץ כי גורשו ממצרי' ולא יכלו להתמהמה, הא אם יכלו להתמהמה הוה מחמיץ, והכת' שבעת ימים לא יראה לך חמץ. תשובה, במצרים לא נהג בו איסור חימוץ אלא יום אחד כדאמ' לעיל, ואותה העיסה שלשו על שם לעשות להם צידה לדרך והיה עתידין להחמיצה אילולי שהקב"ה גאלן.
<h2>דף קטז:</h2>
מתני'. עד היכן הוא אומ', בית שמי אומ' עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומ' עד חלמיש למעיינו מים וחותם בגאולה. ר' טרפון אומ' אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים ואינו חותם. ר' עקיב' אומ' כן י"י אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בביניין עירך ששים בעבודתך ושם נאכל מן הפסחים ומן הזבחים אשר יגיע דמן לרצון על קיר מזבחך ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשינו בא"י גאל ישראל. פי' מה ששנינו לעיל ומסיים בשבח, זהו שאומ' מקצת הלל ואין גומרין אותו כולו, מפני שהיו גומרין אותו אחר אכילת הפסח, כדתנן לעיל הראשון טעון הלל באכילתו, ואנו גומרין אותו אחר סעודתינו בכוס רביעי כמו שהיו עושין הם אחר אכילת הפסח, משום הכי תני עד היכן הוא אומ', שאין אנו גומרין אותו עכשיו, ומפני שמפסיקין הסעודה בנתיי' ומשיחין הרבה אין אנו מברכין לפניו כמו שאנו מברכין בכל ימים טובים וחותם בגאולה. ובאו ר' טרפון ור' עקיבה לפרש היאך הוא חותם, דר' טרפון סבר מברך בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, ולא היה חותם לבסוף, שאומרה ברכה קצרה כברכת הפירות וברכת המצות שפותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך, ור' עקיבה מאריך בה דברים לאחר שפתח בה בברוך וחותם בא"י גאל ישראל. והיל' כר' עקיבה מחבירו.
אמ' רב וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם. אמ' רבא מרור צריך להגביה, מצה צריך להגביהה, בשר אין צריך להגביה. שמא יאמרו בשר זה לפסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוץ. אמ' רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה, כת' הכא בעבור זה וכת' התם בננו זה, מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין. איני, והאמ' רבינא אמ' לי מרימר שאלתינהו לרבנן [דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף אמרו רב יוסף, מ"ד אגדתא בי] רב ששת, מאן אמר הגדה ואמרו לי רב ששת דבשלמא מדהוה ליה למיכת' בננו סורר ומורה וכתב זה פרט לסומין הוא דאתא, אבל הכא מאי בעבור זה, בעבור מצה ומרור הוא דאתא. פי' זהו שאנו אומ' בהגדה אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך.
<h2>דף קיז.</h2>
אמ' רב חסדא אמ' ר' יונתן הללויה תיבה אחת היא, ורב אמ' חזינא להו לתילי דבי חביבי דכת' בהו הללו בהאי גיסא ויה בהאי גיסא. אמ' רב יהוד' אמ' שמואל שיר שבתורה משה (משה) וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, והלל זה נביאים שביניהן תיקנוהו שיהו אומ' אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הציבור לכשנגאלין ממנה אומ' על גאולתן. פי' על כל פרק ופרק על ימים טובים הבאין לפרקים אנו משבחין הבורא בהלל זה, ועל כל צרה כשנגאלין ממנה כגון חנוכה.
איתמר רב חסד' אמ' הללויה סוף פירק', רבה בר הונא אמ' ריש פירקא. אמ' רב חסד' חזינא להו לתילי דבי רב חנן בר אבא דכת' בהו הללויה באמצע פירקא, אלמא ספוקי מספקא ליה.
<h2>דף קיז:</h2>
פיס'. וחותם בגאולה. אמ' רבא קרית שמע והלילא גאל ישראל, דצלותא גואל ישראל מאי טע' רחמי נינהו. אמ' ר' זירא דקידושא אשר קידשנו במצותיו, בתפילה וקדשינו במצותיך. אמ' רב אחא בר יעקב צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כת' הכא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכת' התם זכור את יום השבת. כבר הוכחתי לעיל דקידוש דאוריית' אינו אלא מה שאנו אומ' בתוך התפילה בא"י מקדש השבת, וקידוש שעל הכוס הוא מדרבנן. ובכל המועדים אנו מזכירין יציאת מצרים בקידוש היום שלתפילה, אע"פ שאנו מזכירין בקידוש שעל הכוס, אבל בשבת בקידוש שעל הכוס אנו אומ' זכר ליציאת מצרים, ובקידוש התפילה אין אומ' אותו. וקשיא לי, למה לא ניתקן בתפילה שהיא עיקר הקידוש מן התורה, וגזירה שוה בשבת גמרי' לה, וימים טובים גמרי משבת, ואמאי ביום טוב אמרי' ובשבת לא אמרי'.
אמ' רבה בר שילה דצלותא מצמיח קרן ישועה דאפטרתא מגן דוד. עיין מה שכתבתי בפרק קמא דתעניות. ועשיתי לך שם [גדול] כשם הגדולים אשר בארץ, תני רב יוסף זה שאומ' מגן דוד. אמ' ריש לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומ' אלהי אברהם, ואברכך זה שאומ' אלהי יצחק, ואגדלה שמך זה שאומ' אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה, בך חותמי' ואין חותמין בכולן. אמ' רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי בשבתא בין בקידושא בין בצלותא מקדש השבת, ביומא טבא בין בקידושא בין בצלותא מקדש ישראל והזמנים, ואמינא להו אנא אדרבא דצלותא בין בשבת בין ביומא [טבא] מקדש יש', דקידושא דשבת מקדש השבת, דיומא טבא מקדש ישראל והזמנים. ואנא אמינא טע' דידי וטע' דידהו, טע' דידהו שבתא דקביעא וקיימא בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת, יומא טבא דיש' הוא דקבעי ליה דמעברי ירחי, ושני בין בצלותא בין בקידושא מקדש ישראל והזמנים, וטע' דידי דצלותא דברבים איתה בין בשבת' בין ביומא טבא מקדש ישראל. פי' משום כבוד הרבים אומ' מקדש ישראל קידוש' דביחיד הוא דאיתיה דשבתא מקדש השבת, דיומא טבא מקדש יש' והזמנים. ולא היא, צלותא ביחיד מי ליתה וקידוש' ברבים מי ליתה. עולא בר רב נחת קמיה דרבא אמ' כסבי דפומבדיתאי ולא אמ' ליה ולא מידי. אלמא הדר ביה רבא. רב נתן אבוה דרב הונא בר נתן נחת קמיה דרב פפא אמ' כסבי דפומבדיתאי ושבחיה רב פפא. אמ' רבינא אנא איקלעי לסורא קמיה דמרימ' ונחת קמיה שליחא דציבור', אמ' כסבי דפומבדתאי והוה משתקי להו כול' עלמ', אמ' להו שבקוה היל' כסבי דפומבדתאי.
מתני'. מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי גומר עליו את ההלל, ואו' עליו ברכת השיר. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. פי' בין כוס ראשון לכוס שיני יכול לשתות, ולא חיישינן שמא ישתכר, שאין אדם יכול לשתות יין מרובה קודם שיאכל, ובין שיני לשלישי יכול לשתות דקיימלן יין שבתוך המזון אינו משכר, אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה, שיין שאחר המזון משכר, ושמא ישתכר ולא יגמור את ההלל. אמ' ליה רבינא לרבא שמעת מינה ברכה טעונה כוס, אמ' ליה ד' כסי תקינו רבנן, כל חד וחד ניעביד ביה מצוה. ולעולם מהכא לא מצית למילף.
<h2>דף קיח.</h2>
מאי ברכת השיר, רב יהוד' אמ' יהללוך ור' יוח' אמ' נשמת כל חי. ונהגנו כשניהן לומר יהללוך אחר ההלל, ונשמת כל חי אחר הלל הגדול.
ת"ר, חמישי אומ' עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון. ואין הלכ' כר' טרפון, שאין מוזגין כוס חמישי, אלא בכוס רביעי או' הודו לאחר שגמרו את ההלל. מהיכן הלל הגדול, אמ' רב יהוד' מהודו לי"י עד על נהרות בבל. ור' יוחנן אמ' משיר המעלות עד על נהרות בבל. רב אחא בר יעקב אמ' מכי יעקב בחר לו יה עד על נהרות בבל. ונהגו העולם כרב יהודה, דאמ' מהודו עד על נהרות בבל. ולמה נקרא שמו הלל הגדול, אמ' ר' יוחנ' מפני שהקב"ה יושב ברומו שלעולם ומחלק מזון לכל בריה. פי' דכת' ביה נותן לחם לכל בשר, וכת' בתריה הודו לאל השמים. ואמ' וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טע' אמרי' הלילא. פי' כיון שאנו אומ' הלל הגדול בכוס רביעי למה אנו גומרין את ההלל, ניפטר בהלל הגדול. אמ' ר' יוחנ' מפני שיש בה חמשה דברי', יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו שלמשיח. יציאת מצרים דכת' בצאת ישראל ממצרים, קריעת ים סוף דכת' הים ראה וינוס, מתן תורה דכת' ההרים רקדו כאלים, תחיית המתים דכת' אתהלך לפני י"י בארצות החיים, חבלו של משיח [דכת' לא לנו ה' לא לנו]. תני רב יוסף לא לנו י"י לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג.
<h2>דף קיט:</h2>
מתני'. אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון. ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו. ר' יוסי אומ' נתנמנמו יאכלו, נרדמו לא יאכלו. מאי אפיקימון אמ' רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה. פי' אם התחיל אדם לוכל פסחו עם בני חבורתו במקום שקבעו סעודתו אינו יכול להוליך חלקו ולוכל עוד עם בני חבורה אחרת, דקסבר האי תנא אין הפסח נאכל בשני מקומות, כדכת' בבית אחד יאכל וסבירא ליה בית ממש, וכך מתפרשת המשנה אין מפטירין כמו אין פוטרין, אחר שהתחילו לוכל הפסח במקום זה לומר אפיקו מאניי מהכא דבעינא למיזל להתם אלא במקום שהתחיל לוכל שם גומרין אותו. ושמואל כגון ארדליא וגוזליא לאבא. פי' כגון אני שאני רגיל לוכל אחר סעודתי כמהין כקינוח סעודה. ורב רגיל לוכל אחר סעודתו גוזלות, אסור לעשות כן אחר שאכלו (אחר) הפסח, דבענן שיהא טעם הפסח בפיו, ופי' אפיקימון אפיקו מיני מזון. ור' יוח' אמ' כגון תמרי קליות ואגוזים. פי' פירות שאדם רגיל לוכל אחר סעודתו. ויש לומר דלא פליג על שמואל, ויש לומר דפליג, דשמואל דווקא מידי דמילפת ליה פת אסר, כגון כמהין וגוזלות אבל פירות בעלמ' לאו, ור' יוחנן אסר אפי' פירות בעלמא. תניא כוותיה דר' יוח' אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, כגון תמרים קליות ואגוזים. וזהו שאנו אומ' בהגדה חכם מה הוא אומ' מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה י"י אלהינו אתכם אף אתה אמור לו כהילכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון. פי' הבן החכם רואה מה שהם עושין שהיו אוכלין תחילה חגיגת י"ד ואחריכן היו אוכלין הפסח, ושואל ואומ' מה אילו העידות והחוקים, הלא הפסח עיקר וחגיגת הפסח טפילה לה, ולמה אנו אוכלין תחילה החגיגה ואחריכן הפסח, ונמצא שהפסח נאכל על השבע בלי תאוה, אף אתה אמור לו כהילכות הפסח אנו עושין שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שאסור לוכל שום דבר אחר אכילת הפסח כדי שיהא טעם פסח בפיו, ולפיכך אנו מקדימין לוכל החגיגה תחילה ולשבוע ממנה ואחר כך נאכל הפסח.
אמ' רב יוסף אמ' רב יהודה אמ' שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקימון. פי' עכשיו שאין לנו פסח, המצה היא במקו' הפסח, שאסור לוכל אחר המצה דבר אחר כדי שיהא טעם מצה בפיו, וזו היא חצי מצה שאנו שומרין אחר הסעודה וקורין אותה אפיקימון. לימ' מסייע ליה, הסופגנין והדובשנין והאסקריטי' אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, באחרונה אין בראשונה לא. פי' הסופגנין והאסקריטי' לא חשיבי לחם, כדאמרן לעיל בפרק כל שעה, הילכך ישבע מהן תחילה ואחר כך יאכל כזית מצה ויצא בה ידי חובה. ודווק' באחרונה יאכל אותו זית שיהא טעם מצה בפיו, ולא בראשנה.
<h2>דף קכ.</h2>
אמ' רבה מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנ'. מאי שנא מרור דכת' על מצות ומרורים יאכלהו, בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא, מצה נמי הכת' על מצות ומרור' יאכלה', מצה הדר אהדריה קרא בערב תאכלו מצות. תניא כוותיה דרבה, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות. מאי טע', דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות, ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מניין, ת"ל בערב תאכלו מצות, הכת' קבעו חובה.
פיס'. ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו. פי' אם התחילו לוכל מן הפסח וישנו כולן לא יאכלו אחר שהקיצו, השינה הויא הפסקה, וכאילו נעקרו ממקומן הוי והלכו למקום אחר, הילכך לא יאכלו, שאין הפסח נאכל בב' מקומו'. אבל אם ישנו מקצתן ומקצתן היו עירין ואוכלין לא הויא שנתן הפסקה, כיון שמקצתן ערין מקומן הראשון קיים. ור' יוסי אומ' דווק' אם נרדמו כולן אז לא יאכלו דהוי הפסקה, אבל אם נתנמנמו יאכלו, דנימנום לא הוי הפסקה. היכי דמי מתנמנם אמ' רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו לי' מידכר. אביי הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דהוה קא ניים, אמ' ליה מינם קא ניים מר. פי' השינה הויא הפסקה כשינוי מקום, ולאחר שיקיץ צריך לעשות המוציא לפניו וברכת המזון למפרע על מה שאכל. אמ' ליה נמנומי קא מנמנמנא, ותנן נתנמנמו יאכלו. אלמא נימנום לא הוי הפסקה.
<h2>דף קכ:</h2>
מתני'. הפסח אחר חצות מטמא את הידים. הפיגול והנותר מטמאין את הידים. בירך ברכת הפסח פטר את שלזבח, ושלזבח לא פטר שלפסח, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומ' לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת זו. פי' הפסח שנותר אחר חצי הלילה דין נותר יש לו ומטמא את הידיים.
ואמרי', אלמא מחצות הוה ליה נותר. מאן תנא, אמ' רב יוסף ר' אלעזר בן עזריה היא, דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר' אלעזר בן עזריה אומ' נאמר כאן בלילה הזה ונאמ' להלן ועברתי בארץ מצרי' בלילה הזה, מה להלן חצות אף כאן חצות. אמ' לו ר' עקיב' הרי הוא [אומר] בחפזון, עד שעת חפזון. פי' כשהיבהילום לצאת. (הפסח) [הפיגול] והנותר מטמאין את הידים. רב חסדא ורב הונא, חד מתני אפיגול וחד מתני אנותר. (חד מתני אפיגול וחד מתני אנותר) חד מתני אפיגול משום חשדי כהונה, וחד מתני אנותר משום עצלי כהונה. פי' חד פירש טעם הפיגול למה גזרו עליו חכמ' שיטמא את הידים, ואמ' משום חשדי כהונה, שהיו חשודין לפגל את הזבחים כדי להפסיד את הבעלים גזרו על הפיגול טומאה שיזהרו מלפגל שלא יטמאו ידיהן. וחד פירש טעם הנותר למה גזרו עליו טומאה, מפני שנתעצלו באכילתן ובא לידי נותר כדי שיהיו זריזים באכילת קדשים ולא יביאום לידי נותר. חד מתני כזית וחד מתני כביצה, מאן דתני כזית כאיסורו ומאן דאמ' כביצה כטומאתו. פי' חד אמ' כזית מהם מטמא את הידים כשיעור איסורו, שהוא כזית להתחייב עליו כרת האוכלו, כך הוא שיעור טומאתו לטמא את הידים. וחד אמ' כביצה, שהוא שיעור טומאה לכל האוכלין, כך שיעורו לטמא הידים.
<h2>דף קכא.</h2>
פיס'. בירך ברכת הפסח פטר את שלזבח. פי' על הפסח מברך על אכילת פסחים, ועל הזבח, דהיינו חגיגת י"ד מברך על אכילת שלמים. וקסבר ר' ישמעאל שברכת הפסח פוטרת הזבח, אבל ברכת הזבח אינה פוטרת שלפסח, ור' עקיבה סבר צריך לברך על שתיהן, ואין הפסח פוטרת שלזבח. ואמרי', אם תימצא לומ' לדברי ר' ישמע' זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה, פי' חגיגת י"ד היא שלמים וכל שלמים דמן בזריקה, שהיה זורק בכלי שתים שהן ארבע, ופסח דמו בשפיכה, שהיה מקרב ידו אצל הכותל ושופך הדם כנגד היסוד, כדאמ' בריש פרק בית שמי בזבחים [ל"ז, ע"א] תניא ר' ישמעאל אומ' מתוך שנ' אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר, למדנו לבכור שטעון מתן דמים ואימורין על גבי המזבח, מעשר ופסח מניין ת"ל ודם זבחיך ישפך. והשפיכה היא סמוך למזבח, שהיה מקרב ידו אצל הכותל ושופך כנגד היסוד, והזריקה היא למרחוק שזורק בכותל על גבי המזבח. וקסבר ר' ישמעאל שכל הניתנין בזריקה אם נתנן בשפיכה יצא, כדאמרי' התם תניא מניין שכל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא, ת"ל ודם זבחיך ישפך, כלל כל הזבחים בשפיכה, אבל הניתנין בשפיכה אם נתנן בזריקה למרחוק מן המזבח לא יצא, הילכך לר' ישמעאל הזבח בכלל פסח ונפטר בברכתו. ור' עקיב' סבר לא זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה, דהאי ודם זבחיך ישפך לא קאי אלא אפסח ומעשר דלא מפרש בהו קרא מתן דמים על גבי המזבח וילפי' להו מהכא, אבל שאר זבחים דכת' בהו זריקה אם נתנן בשפיכה לא יצא, והילכך לא זו פוטרת זו.
<h2>דף קכא:</h2>
ר' שמלאי איקלע לבי פדיון הבן, בעו מיניה פשיט' אשר קידשנו במצוותי' וציוונו על פדיון הבן אבי הבן מברך, אבל שהחיינו וקיימנו כהן מברך דקא מטי הנאה לידיה, או דיל' אבי הבן מברך דקא עביד מצוה. לא הוה בידיה, אתא ושייליה בבי מדרשא אמרו ליה אבי הבן מברך שתים והיל' אבי הבן מברך שתים.
